מאז ימי בוגולמה הגדולים עברו כבר שמונה ימים ולגדוד הפרשים של פטרוגראד לא היה זכר. החבר ירוחימוב, שמאז התקרית האחרונה הרבה לבקר אצלי, הביע יום־יום חשד מסוים, שהפרשים של פטרוגראד עברו לצד האוייב, ולכן הציע: א) להכריז עליהם כעל בוגדים ברפובליקה. ב) לשלוח מברק לטרוצקי למוסקבה ולתאר בו בפרוטרוט את הצטרפותם המבישה לצד האויב. ג) לארגן בית דין מהפכני צבאי ולהעמיד בפניו את ראש המברקה הצבאית של גדוד הפרשים של פטרוגראד, כי עליו לדעת מה קורה. ואם הוא לא יודע, גם אז צריך להעמיד אותו לדין, כי הוא ראש הקשר.
החבר ירוחימוב היה דייקן גדול בהסתה שלו. הוא התייצב בשמונה בבוקר והסית עד תשע וחצי, אחר כך הלך לדרכו וחזר והופיע בשעה שתיים לשם הסתה מחודשת, שבה המשיך עד שעה ארבע. בערב הופיע שוב ובשעת שתיית התה חזר והסית נגד הגדוד של פטרוגראד עד עשר או אחת־עשרה.
באותה שעה היה מתהלך על פני המשרד בראש מורכן ומוסיף בקול מדוכדך: “זה איום ונורא. איזו בושה למהפכה. נשלח מברק, נתקשר ישר למוסקבה.”
“הכול ישתנה לטובה,” ניחמתי אותו. “יבוא יום ותראה, החבר ירוחימוב, שאנשי פטרוגראד חוזרים.”
ביתיים קיבלתי מברק ממועצת המהפכה הצבאית של חזית המזרח: “ציין את מספר השבויים. המברק האחרון בדבר הניצחון הגדול ליד בוגולמה לא ברור. את חיל הפרשים של פטרוגראד שלח אל הארמיה השלישית לרגלי בוגרוסלן. הודע אם בוצע כל מה שנכלל במברק הקודם. הודע גם כמה עותקים של עיתון התעמולה בשפה הרוסית והטטרית הוצאת. הודע את שם כתב העת. שלח שליח עם תיאור מפורט של פעולתך. כתוב קול קורא לחיילי צבא הלבנים לעבור אלינו והורה להשליך אותו ממטוסים. כל משגה וכל אי מילוי של כל סעיף וסעיף ייענשו לפי החוק לשעת מלחמה.”
מיד אחרי זה קיבלתי מברק נוסף: “אל תשלח שליח. חכה לבואם של מפקד חזית המזרח עם ראש המדור הפוליטי של הסובייט המהפכני הצבאי ועם חבר הסובייט, החבר מורוזוב, המשוגרים בייפוי כוח מלא.”
החבר ירוחימוב נכח בדיוק בחדרי. אחרי שגמרתי לקרוא את המברק האחרון, הושטתי אותו לירוחימוב, כדי לראות איך תשפיע עליו הידיעה על בואה של משלחת הביקורת הנוראה, שכה ייחל לה.
“הפסדת, נשמה שלי,” אמר בעצבות, “אתה תאבד את הראש השובב שלך.”
הוא התהלך על פני המשרד ושר לי בקול ענוג:
גוֹלוֹבָה טִי מוֹיָה אוּדָאלָיָה,
קָאק דוֹלְגוֹ יָא בּודוּ טֵייבּיה נוֹסיט.1
אחר כך התיישב והמשיך: “אני במקומך הייתי בורח לכיוון מנזלינסק, אחר כך לאוסה, מאוסה לפרם, חַפשו אותי, מטומטמים. עתה תמסור לידי את הפיקוד על העיר ועל החזית ואני כבר אסדר את הכול.”
“נדמה לי,” אמרתי, “שאין לי ממה לחשוש.”
ירוחימוב שרק שריקה רבת משמעות: “אין לו ממה לחשוש! האם גייסת את הסוסים? לא גייסת. האם יש לך עתודה מקרב האוכלוסייה המקומית? אין לך. הטלת מס על העיר? לא הטלת. הכנסת את אויבי המהפכה לכלא? לא הכנסת. האם בכלל מצאת איזה אויב מהפכה? לא מצאת. ועכשיו תאמר לי עוד: האם נתת לירות לפחות באחד מן הכמרים או מבני מעמד הסוחרים? לא נתת. וראש העיר לשעבר חי או מת? חי. אתה רואה, ואתה אומר שאין לך ממה לחשוש. אני לא מקנא בך, חבר.”
הוא קם, התהלך על פני המשרד ושוב שרק:
גולובה טי מויה אודאליה,
קאק דולגו יא בודו טייביה נוסיט.
הוא תפס את ראשו ובשעה שאני התבוננתי בשלווה במקקים השורצים על הקיר החם ליד התנור, התחיל ירוחימוב להתרוצץ מחלון לחלון ושוב לדלת, אוחז בראשו ונאנק: “מה לעשות? מה לעשות? הפסדת, נשמה שלי. אתה תאבד את הראש השובב שלך.”
אחרי שהתרוצץ כך כחמש דקות, התיישב חסר אונים על הכיסא ואמר: “כאן אין מה לעשות בכלל. אילו לפחות יכולת להראות למשלחת, שהעלית באש איזו חווה, שבה הסתתרו אויבי המהפכה. אבל אתה לא יכול להראות שום דבר, לא כלום. וגם חיפושים בעיר לא ערכת. אני אומר לך בכנות, אני מחבב אותך, אבל יש לי דעה רעה מאוד עליך.”
הוא קם, חגר את חגורתו, תחב מאחורי החגורה את האקדח שלו וחרב קווקזית באורך חצי מטר, הושיט לי יד והבטיח לי, שהוא רוצה לעזור לי, הוא אמנם לא יודע באיזו דרך, אבל הוא בהחלט ימצא משהו.
אחרי צאתו שלחתי מברק תשובה לסימבירסק: “מבררים את מספר השבויים. תנודות החזית ומחסור במפות מונעים תיאור מפורט של הניצחון בקרבת בוגולמה. המפקחים ייווכחו במקום. הוצאת כתב העת ברוסית ובלשון הטטרית נתקלת בקשיים. אין סַדרים טטריים, יש רק מעט אותיות רוסיות, הלבנים לקחו עמם את מכונות הדפוס. אם תגיע לבוגולמה יחידת חיל אוויר, אוכל לצוות לפזר מהמטוסים קול קורא לצבא הלבן. לעת עתה אני כאן בלי מטוסים. גדוד המהפכה הטברי בעתודה בעיר.”
ישנתי שנת ישרים ובבוקר בא אליי ירוחימוב ואמר, שהוא המציא משהו כדי להציל אותי, וששבר לו את הראש כל הלילה.
הוא הוביל אותי אל מחוץ לעיר, למפעל לבנים לשעבר, שם מצאתי את זקיף הפלוגה החמישית של גדוד המהפכה הטברי עומד בכידון שלוף, ובכל פעם שמישהו עובר בקרבתו, צועק עליו: “לך שמאלה, לכאן אסור לגשת!”
באמצע אותו מקום ציפתה לי הפתעה קטנה. שלושה קברים טריים. בכל אחד תקוע מקל עם לוח קטן ועליו כתובת. הקבר הראשון נשא את הכתובת: כאן נקבר ראש השוטרים לשעבר. הוא נורה למוות באוקטובר 1918 בתור אויב המהפכה. על הקבר השני היה כתוב: כאן נקבר כומר שנורה למוות באוקטובר 1918 באשמת התנגדות למהפכה. על הקבר השלישי היתה הכתובת: כאן קבור ראש העיר, הוא נורה למוות באשמת התנגדות למהפכה באוקטובר 1918.
רגליי רעדו ועמדתי לחזור העירה, נתמך על ידי החבר ירוחימוב.
“בלילה גמרנו את הכול,” אמר ירוחימוב, “אני הבטחתי לך, שאני אעזור לך, כדי שתוכל להראות משהו לוועדת הביקורת, כשתבוא. הרבה זמן לא מצאתי משהו, כדי לעזור לך, עד שמצאתי את הדבר הזה. אתה רוצה לראות אותם?”
“את מי?” שאלתי בבהלה.
“נו, את הכומר, ואת ראש השוטרים,” אמר ירוחימוב, “סגרתי את שלושתם בדיר חזירים ואחרי שתיגמר הביקורת אשחרר אותם הביתה. אל תחשוש, שמישהו ידע על כך. אף אחד לא יכול להתקרב לקברים. הבחורים שלי יודעים לשמור על שתיקה ולך יהיה מה להראות לוועדת הביקורת.”
הסתכלתי עליו מהפרופיל, תווי פניו הזכירו לי את פוטיימקין.2 הלכתי לבדוק, אם דיבר אמת. נוכחתי לדעת, שירוחימוב לא שיקר. מדיר החזירים נשמע קול הבס של הכומר, ששר פרקי תהילים עצובים מאוד עם הפזמון החוזר: “אלוהים ירחם, ירחם אלוהים.”
נזכרתי בכפרי פוטיימקין.