א    🔗

האם לא כיחס אל בן־יחיד, היוצא מכלל היחסים אפילו כלפי בנים אהובים בתכלית, – הוא יחסנו לפרק־יחיד זה של הנביא עובדיה? זוהי אהבה מזוגה עם משהו הודיה־על־נס; זוהי התפעלות מהולה עם תמיהה אלמת על יחידות קיומו, בלי משען מלפניו ובלי מסעד מאחריו; ולא חשוב הוא אם פרק זה נולד בודד או שהוא שריד, מכוּון, או בלתי מכוון, של פרקי־נבואה רבים מאת עובדיה, – הן על שתי ההנחות גם יחד נגזר להיות בחינת חידות שפתרונן גנוז לנצח; אולם בדיעבד – מה יפה הסמל הנובע מכאן והבא ללמדנו תורה נעלה:

– לעולם אין הנבואה כמות אלא איכות בלבד!

ב    🔗

כל פרק של עובדיה הוא בטוי מוֹנוֹליטי של שנאה עזה לאדום, הוא עשָו, על איבתו ליעקב, הוא ישראל, והוא חוזה את נקמתה מאת אלהים; וכיון שאדום ארץ קטנה היתה – לא יתכן שנביא ימוד לה אחרת מאשר במדת הלעג, והוא הוא טעמו של המשפט המתחיל בצרוף התמוה של “שמועה שמענו” ואף את הפסוק השני אין לראות כהגיוני באופן ישר, כלומר: – ה“בזוי אתה מאד” אינו בשום פנים יען־כי “קטון נתתיך בגויים”, אלא בפרוש באופן הנלעג ביותר: – אף־על־פי ש“קטון נתתיך בגויים” בגויים הנה הצלחת ו“בזוי אתה מאד” (כאלו אמר: מדת בִּזוּי ראויה רק לעם גדול)! ואיזו מנה גדושה של לעג לקטנוּת־המוחין, פרובינציאליות, אפשר לומר, נתן עובדיה בפיה של אדום עצמה באמרה:

– – שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶלעַ מְרוֹם שִׁבְתּוֹ – – מִי יוֹרִידֵנִי אָרֶץ?

וכמה מיטיב הוא לקלוע אל כבדו של יהיר ומתרברב בהמשילו לו את המשל המשפיל על גנבים שודדי־לילה, על המסקנה הנהדרה הזאת של הצגת־עֵירוּמוֹ של גאה־הלבב:

– – אֵיךְ נֶחְפְשׁוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו!

ורק במחציתו של פרקו היחיד מגלה הנביא עובדיה את נפשו ומפרש את כעסו ומדבר ישרים וללא לעג:

– – מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתתָּ לְעוֹלָם!

הה, ב“אחיך” הזה נעוץ כל עוקץ כעסו, ותקוע כל עוצם זעמו, זעם שבעלבון אצל עובדיה; לא כרוגז הטבעי על זרים, – שאיבתם “מובנת”, – אלא כעל בן־משפחה שפשע, ואשר איבתו היא לא איבה, אלא שחיתות־המוסר: הלא כה יבאר ויצליף בפשטות בוטה־קרב־ולב:

– – בְיוּם עֲמְדְךָ מִנֶגֶד, בּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָֹאוּ שְׁעַרַו וְעַל יְרוּשָלַיִם יַדּוּ גוֹרָל, – גַּם־אֲתָּה כְּאֶחַד מֵהֶם!

ועל אלה בעיקר כמו שר שיר־נקמה נשגב, ששיאו הוא הפסוק הפתטי כל־כך ועל־כן פשוט כל־כך, ממש עממי:

– – וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב – אֵשׁ, וּבֵית־יוֹסֵף – לֶהָבָה,

וּבֵית עֵשָׂו – לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא־

יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי יְיָ דִבֵּר!