לוגו
זִיגְמוּנְד פְרוֹיד וּמִפְעָלוֹ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

הפסיכואנליזה נולדה במזל מלחמה. כל פסיעה מפסיעותיה היתה עקובה מפולמוס ודברי־לעז. במלחמה זו השתתפו כל שדרות החברה והעמים. פרופיסורים ורופאים, בני־אומנותו של זיגמונד פרויד הזדיינו בראיות מדעיות ומקצועיות; כמרים וכוהנים, שחששו שמא תתקעקע בירת המוסר והצניעות, הסתייעו בפסוקים משתי הבריתות על מנת להטיל שמתא עליה, ופשוטי בני אדם אף הם הוחרדו מרבצם לשמע ההעזה הזאת לחשוף מניעים “דלוחים” למעשיו הנעלים של היחיד והכלל ולהשפיל את כבודם. חכמי המדיצינה, שחונכו על ברכיהן של אסכולות, אשר העריכו רק את הגורמים האנטומיים, הפיסיקליים והחימיים, לא יכלו לרחוש אהדה לתגליות הפסיכואנליזה. הם כפרו בעצם האפשרות לעסוק בעניני נפש כבמדע מדוייק. הסימפטומים של הניברוזה ההיסטרית היו מוחזקים אצלם כהתחפשות והִתְחַלּוּת מוצלחת, וחזיונות ההיפנוזה נראו להם כאחיזת־עינים. הפילוסופים, שבדרך כלל הם אמונים עלי דרכי חשיבה מופשטת אף הם פסלו אותה, ואי אפשר היה שלא יפסלוה, שכן מה שרובם של הפילוסופים קוראים בשם “פסיכי”, איננו אלא תופעת־הכרה. עולם התודעה מתגלה להם בדמות הנפשי, ואילו הפסיכואנליזה סבורה, שיסוד הנפשי הוא בלתי־מוּדע, והמודע איננו אלא מקצת מן המקצת מיסוד זה. וההדיוטות, שלא היו מזויינים בנשק מדעי ומקצועי, שפעו פשוט שנאה והתמרמרות לתורה ולנותנה, המתנקשים, כביכול, בכבוד המין האנושי. כך אירע לה לפסיכואנליזה מה שאירע לתורת ההתפתחות של דרוין, אשר הסירה את עטרת היהירות מעל ראש האדם כמרכז היקום והעמידתו בין שאר בעלי החיים בעולם, תורה שגם עליה רבו המתמרמרים ואפילו החרימוה בכמה ארצות. על אף ההתנגדות הקשה והאזנים האטומות כבשה הפסיכואנליזה כיבושים גדולים ועצומים.

בעשרים השנים האחרונות, לאחר שהפסיכואנליזה נעשתה פופולרית. נתהווה סוג חדש של אנשים, סוג המודים במקצת בפסיכואנליזה ומסכימים לה לשליש ולרביע. לא מעטים גם אלה התולשים מן המחובר הנחה אחת מהנחותיו של פרויד, או אפילו חוליה אחת מתוך מערכת־איברים שלמה ומרוממים אותה על נס, ואילו את כל השאר הם פוסלים ודוחים. הצד השוה שבכולם, שאחרי תקופה מסויימת של התאבקות הפסיכואנליזה על קיומה ואמיתה, היא נעשתה אצלם ראויה לבוא בחברה הגונה, שהיתה מנודה ממנה. ברם, ההסכמה לשיעורין רעה מן הכפירה, שכן הכפירה ההגיונית מגבשת את נקודות החולשה של התורה הנתקפת וגורמת לה חיזוק שלא במתכוון, בעוד שההודאה־במקצת כאילו פוטרת מן הויכוח העקרוני ואינה מעוררת את הצדדים לחשבון נפש. סגנונים שונים למוֹדים־במקצת אך משותפת להן ההתעלמות מדעת ושלא מדעת מן הכוכב המדריך את הפסיכואנליזה ויוצרה. ותחת לראות את העיקר הם נטפלים לטפל. פלוני משוחח על הפסיכואנליזה ואומר: ענין המיניות נכון הוא, אך הפרזה זו למה, ועל שום מה נפקד מקומו של היסוד האֶתי באדם? הן אין זה מן המדה לגלות רק הגורמים “הירודים”. פלמוני מתפעל מן ההשערות הגאוניות של פרויד, שאם גם אינו יכול להסכים להן, הרי הן מעוררות את הערצתו בשל כוח־המדמה הגדול של יוצרן. ואלמוני שוב נלהב מפתר החלומות והסימבוליקה, המרהיב “כשלעצמו”. כך נעשית פלסתר תורה כבירה, מתרבים פרשניה ופרשני־פרשניה, המעמעמים את בהירותה. ומפני שהקוראים נוטים יותר לקרוא מה שנכתב על פרויד ועל הפסיכואנליזה ואינם קוראים את ספרי פרויד עצמם, נמצאת ידיעתם משובשת ותפיסתם נפסדת. פרויד עצמו נלחם באלה שנכנסו להיכלו, נטלו צלמים מסורסים שלהם והעמידו אותם שם כצלמי־תורתו.

הפסיכואנליזה בנויה בנין שלם. היא ניתנה כמערכת של אורגניזם, שחוט־שדרה לו ורמ“ח איברים ושס”ה גידים. וכשם שאבר שנחתך מן החי אינו יכול להתקיים בחיוּתו, כך אין ערך להנחה או להלכה אחת מהלכות הפסיכואנליזה אם היא מנותקת מן המסתכא כולה. כל ההנחות ערבות זו לזו, והשולל הנחה עקרונית אחת הריהו מדרדר את כולן. הפסיכואנליזה נתפתחה, אמנם בהדרגה ובעבודה מאומצת, היא לא ניתנה כמשנה שנסתיימה סיום גמור. נדבכים רבים נוספו במשך הזמנים, פסקי־הטעמים הועתקו ממקום למקום, עקרונות שהיו דגושים נעשו רפים, רפים – נעשו דגושים; החקירה נתעמקה, הנסיונות נתגוונו, גדל חוג המתמכרים לה והיא כבשה לה מקצועות חיים ומדע שונים. אעפ"י כן אין אלה אלא תוספות ונספחות. הנחות־השתיה שהפסיכואנליזה הניחה בראשיתה לא נשמטו מתחתיה, אלא נתבצרו ונתבהרו. תוכנן של ההנחות האלה חי וקיים גם בקרב האסכולות “נפילי” הפסיכואנליזה, אם כי המונחים נשתנו ומפעמן הרצון לעצמאות שלמה.


 

ב    🔗

הפסיכואנליזה באה לעולם כתירפיה, כחכמת רפואה, כשיטה חדשה להבראת חולים. היא נקטה באופן מיוחד של טיפול בתחלואים ניברוטיים. בתחילה היא לא עוררה ענין אלא בכתלי החוגים המדיציניים. המתנגדים הראשונים ואף החסידים הראשונים מבין קתדראותיהם של הפרופסורים ומעבדותיהם של הרופאים באו. אולם הפסיכואנליזה הפליגה מתחום זה הלוך והפלג, וכיום אין משמעה עוד שיטת ריפוא, אלא מתן בסיס חדש לתפיסת חיי הנפש והתרבות. היא השתגשגה והיתה לתנועת־עולם, שלופתת את כל עמודי הרוח והמדע: הספרות והאמנות, תולדות הדת והפריהיסטוריה, המיתולוגיה וידיעת העמים, הפדגוגיקה והסוציולוגיה וכיוצא בהן. ואגב כך לא נסתלקה מאופיה הראשוני כשיטת ריפוא ולא ויתרה על מגמתה לשחרר את נפש האדם מן המבוכות והסיבוכים הניברוטיים וליתן בידה חוט מדריך במבוך החוויות. שלושת ספריו האחרונים “עתידה של אשליה”, “אי הנחת בתרבות” והמחזור החדש של הרצאות בפסיכואנליזה, כאילו מעידים עדות ברורה על מגמתו של פרויד להוציא את הפסיכואנליזה מד' אמותיה של האסכולה הרפואית ולעשותה כלי־אומנות בבדיקת כל גלויי הרוח והיצירה האנושית. בספרו האחרון משמיענו פרויד: אמרתי לכם כי הפסיכואנליזה התחילה כתירפיה, אך לא כתירפיה רציתי להמליץ עליה לפניכם, אלא בגלל האמת שבתוכה, בגלל ההסברים שהיא נותנת לנו על מה שקרוב ביותר לאדם, על מהותו וטיבו, ובגלל הקשרים שהיא חושפת בין שדות פעולתו ועשייתו השונים. כתירפיה אין היא אלא אחת מני רבות".

לתמהונם של רבים מתלמידיו, אשר הורגלו לראות בפסיכואנליזה מדע, שאין מתפקידיו לקבוע תעריכים ואמות־מדה חברתיות לתרבות, אלא להסביר אותה בלבד – התחיל פרויד עוסק בעניני חברה ומדינה ודת ולא נמנע מקבוע השערות ביחס לעתידם של הערכין הללו. בניגוד לעמדתו במשך עשרות בשנים, שבהן לא נגע כמעט בדברים שבהשקפת־עולם, אלא עמד ובדק הנחות ומסקנותיהן, אבות ותולדותיהם, ופרסם את תוצאות בדיקתו בעולם, התחיל בעשר השנים האחרונות להכניס לרשות מחקריו שאלות חברתיות ונושאים סוציולוגיים. לא עוד הוא מתיצב לפני האוביקט “המנותח” כבודק חסר־פניות ונטיות, אלא, להיפך, הוא מקבץ סביבו חוות־דעת וחומר עובדתי ומסיק את מסקנותיו באופן כזה, שאין הן יכולות לתבוע לעצמן זכות להתקבל כאמת מדעית, אלא כאמונה מבוססת, כחלקים של השקפת־עולם. תמורה שרשית זו, שתלמידיו הותיקים של פרויד רואים בה סכנה לפסיכואנליזה כמדע אשר כבר התחילו להתחשב בו בחוגי המלומדים, מסתברת יפה אם נביא במנין שני דברים. ראשית, שפרויד חושב את הפסיכואנליזה כמבוססת ביסוס מדעי איתן, עד שאי אפשר עוד להפריך אותה. ומכיון שהיא כבר מקובלת בעולם ומספר הנוהים אחריה מתרבה והולך, שוב אין הוא רואה אותה כקנינו הזקוקה להגנת הקיים, והריהו רואה חובה לעצמו לחתור באמצעותה לקראת הישגים חדשים ולנצח בעזרתה תופעות בחיי התרבות והחברה ולהגיע לידי מסקנות, שאין הפסיכואנליזה כמדע מחוייבת בהן; ושנית, לא איש כפרויד יצניע את דעותיו בענין מן הענינים מפני חששות טכסיסיים וצדדיים, שאין להם מגע עם האמת כשלעצמה. הן בספר ההרצאות החדש, שאפשר לראות כעין “משנה תורה” הוא חותר במובן ידוע תחת אָשיות הפסיכואנליזה ע“י שהוא מכניס את האלמנט הטלפטי והאוקולטי בדרכי פתר החלומות. אין הוא חושש להתקפחות האופי המדעי של תורתו הכורתת ברית חדשה עם יסודות שהם נחלת המסתורין והספיריטיזם. משעה שנתגלו לו האמיתות הללו, הריהו קם ומשלבן במשנתו וכופה על התלמידים המסכנים, שכבר התרגלו להרצות על הפסיכואנליזה בסגנון של קבע, לחזור וללמוד, לחזור ולשנן לעצמם דברים הקשים לעיכול. אולם הרחבת־תחומין זו שבח היא לפסיכואנליזה. ואף היא עצמה לא ניזוקה, כחששם של התלמידים. ונהפוך הוא. הפסיכואנליזה כבשה לה חוגים רחבים בקהל המשכילים בזכוּת העיסוק בשאלות אלו. שכן אם בתחילה ניתנה ענין לרופאים בלבד ואח”כ רכשה לה גם את המתענינים בפסיכולוגיה, הנה עכשיו גדל קהל חסידיה וכורח הוא לכל הוגה דעות ומתבונן בחיי החברה התרבותית לעסוק בה. ההכרה, שפרויד הגיע אליה והסביר אותה בשפה ברורה, כי ההתרחשות בתולדות אנוש, השפעת הגומלין בין הטבע והאדם, התפתחות התרבות ואותם המשקעים והתמציות של חוויות קדמוניות, אשר הדת משתדלת להיות באת־כחן, אינם אלא בבואתם של הסכסוכים הדינמיים בין האני, ה“סתם” (“Es”) והאני העילי, אשר הפסיכואנליזה פשפשה ומצאה אותם בנפש היחיד, על רקע רחב ומגוון יותר – הכרה זו אי אפשר שלא תביא כל מוח חושב לבדוק, לפחות, את הלך־מחשבה זה. תגליותיו של פרויד בתחום הבלתי־מודע, פסיכולוגית המעמקים שלו, כל אותה אלומת־האור שזרזף לתוך החדרים האפלים של נפש האדם, – אין אדם בן זמננו יכול להתעלם מהן. יתר על כן: הן מובלעות ועומדות בהכרתו, בלשונו, בדרך הגיונו ובמונחיו השימושיים בחיי יום יום.


 

ג    🔗

מסועפת היא הפסיכואנליזה ורבים הם דרכי תלמודה ומדרשה, וכן עשירה היא במונחים ובמושגי־עזר, שבלעדיהם לא תובן מהותה. על כן זקוקה אפילו תמצית קטנה של תורה זו לגליונות־דפוס אחדים. כאן תובלט רק זכותה העיקרית של הפסיכואנליזה וחין ערכה וחידושה בדרך נוטריקון בלבד.

פרויד לא היה הראשון שהדגיש את היסוד הנעלם והבלתי־מוּדע בנפש האדם, אך הוא היה הראשון שנטל את הבלתי־מוּדע ועשאו בסיס מדעי איתן למחקר הנפש והתרחשויותיה. חיי הנפש שמדעת – כך הורה פרויד – אינם אלא מַתָּז קטן מתוך הגוש האפל של חיים ורחשים בתוך ירכתי־הנפש ותהומה. גוש אפל זה נתהווה ע“י המתיחות הקיימת תדיר בין המשאלות והמאוויים (בעיקר מיניים), המבקשים לבוא על סיפוקם המלא ובין הכוחות הבולמים המפריעים בעד הסיפוק הזה. כוחות אלה נעוצים באני של האדם או בהויה התרבותית והחברתית שנמזגה בנפשו של היחיד על כל צוויה ואיסוריה (“האני העילי”). אך מכיון ששום אנרגיה אינה כלה ואובדת, ואנרגיה פסיכית בכלל זה, הרי שכל רחשי־היצר ופרכוסי־המאוויים האלה, שתחילתם נעוצה עוד בינקות הקדומה, מוסחים ונדחקים אל המדור התחתון של הנפש וחיים שם את חייהם במחשך. הבריות הנידחות והמדוכדכות האלה ממתינות לשעת־כושר, וכשזו מזדמנת להן, הן מערימות ובאות לידי גילוי בצורות כאלה, שיש בהן כדי לסכן את קיומו הנורמלי של האדם והחברה. ההתאבקות החשאית בין הכוח המאיץ לעונג והנאה ובין הכוחות המונעים אותם, מולידה לעתים קרובות מחלות עצבים ותחלואי־רוח וגורמת תקלות גדולות אפילו ל”בריאים" שבבני אדם. מעשי־הכֶּשֶל, פליטות הפה והקולמוס, חלומות הפחד והמשאלות וכל הניברוזות למיניהן הן תולדותיה של אותה התאבקות. תפקידה של הפסיכואנליזה לרדת לעמקי מצולותיהם של החויות והמאוויים המוסחים והנטרדים, להבין את פשרם ואת קשרם ההדדי ולהעלותם למחיצת הכרתו של האדם “המנותח”. במלים אחרות הפסיכואנליזה מפקיעה מרשותו של הבלתי־מודע נכסי־יצר וחמרי־גלם נפשיים ומעבירתם לרשות התודעה; החשכה שעטתה את חיי הנפש מתנדפת ואור נזרע עליהם, המתיחות מתפרקת ושווי המשקל חוזר למכונו. כל זה נעשה כמובן בדרכים ובשיטות המיוחדות לה, אולם סיכומו של דבר הוא, שרפוי המחלות טעון טיפול נפשי, כיון שגם עילותיהן אינן גופניות בלבד.

הפסיכואנליזה גילתה, איפוא, חוקיות מפורשת בחיי הנפש, תחת אשר עד כה היתה הפסיכולוגיה המקובלת לזרמיה השונים מפליגה על פני מי־מנוחות של תחושות ומוצגים, קשב ורצון, דמיון וזכרון, הרגשות והיפעלויות, וכל מה שראתה זו היתה מתארת תיאור סטטי, כלומר, כתהליכים נפרדים, הקשורים למרכזים מסוימים – באה הפסיכואנליזה וחשפה את הדינמיקה בחיי הנפש והוכיחה שהם חטיבה אחדותית, שרק השכל מביאם לידי הפרדה. כל אותם החזיונות שנראו לה לפסיכולוגיה כחזיונות הבאי, כדברים שבאקראי (כגון: פליטות הדיבור, סירוסי שמות, טעויות בפעולות, הלצות וכו', קבלו פתאום משמעות כאברים של מנגנון שלם ומורכב מאוד בנפש האדם. משום כך מכנים גם את הפסיכואנליזה בשם השקפה דטרמיניסטית על חיי הנפש: הואיל ובה שולט שלטון קפדני עקרון הסיבתיות. בספרו “הפסיכופתולוגיה בחיי יום יום” אגר פרויד עובדות ומאורעות “קטנים”, שאין אנו נותנים את דעתנו עליהם וחושבים אותם כטפלים ומקריים. בשפה ברורה ובהסברה קלה מוכיח פרויד, עד כמה כפופים כל אלה לסיבות קבועות, אלא שעל פי הרוב הן סמויות מן העין ונעוצות באותו גורם נעלם בלתי־מודע. אשליה היא – לפי פרויד ־ לראות חירות בהתרחשויות הנפש. וכן משגה כבד הוא לחשוב, שהכאוס והאנרגיה הם נחלת הנפש. משק הבית הפסיכי כמשק הכלכלי הליכותיו צפויות ושולט בו חשבון של הפסד וריוח, מאזן חיובי ושלילי, חסכון ובזבוז, משברים וגיאות. הפסיכואנליזה אינה מתנשאת לומר שהיא הסירה את כל המסכים המאפילים על חיי הנפש. תולדותיה שלה הן סתירה גדולה לדעה כזאת, שכן מדי שנה בשנה מתוספים גלויים והכרות בחכמת הנפש. ברם, היא קרעה בלי ספק צוהר רחב ומפולש בחדרי הנפש שהיו שרויים באפלת־נצח ורבים מאוד מן הדברים שהיו ענין למסתורין ולנבואה, שאין בן דורנו יודע מה הם, נעשו נושא למחקר מדעי מסודר ומחוור לכל מי שטורח להבינם, וזוהי זכותה העיקרית של הפסיכואנליזה.

על לעז אחד שמוציאים על הפסיכואנליזה חובה לדבר, ואם גם בקיצור רב. מטיחים כלפיה, שהיא נועצת מקור כל דבר ביצר המיני, בליבידו. פתחו בתוכחה זו מתנגדיו של פרויד ומאז היא עוברת כמטבע מיד ליד מבלי לבדוק שמא אין זאת מטבע, אלא אסימון שנמחקה צורתו. אלה שרצו להשאיל להתנגדותם לפסיכואנליזה אופי מדעי עמדו ויצרו גם מונח מיוחד משלהם ואמרו, שהיא תורה פנסכסואלית, היינו, כשם שהקדמונים היו אנימיסטים והיו מיחסים חיות לכל דבר, כך רואה הפסיכואנליזה גלגולי מיניות בכל מעשה ובכל נטיה ובכל יצירה. ומשום כך היא פסולה ומסוכנת. מום זה שטילו בפסיכואנליזה נתקבל מיד על דעת “הקהל”, מתוך שהכריזו עליו בצורת סיסמא ואימרת־כנף, הנוחות לעיכול. ברם, אין לך סילוף גדול מזה. פרויד הגדיל אמנם את תחומי שלטונו של היצר המיני ובמקרים מסויימים מסר לו שלטון מכריע, אך מכאן ועד פאַנסיכסואַליזם הדרך רחוקה. ביחוד מוכיחה טענה זו, שמטיחיה אינם עוקבים אחרי התפתחותה של הפסיכואנליזה. זה שנים שפרויד העמיד כנגד יצר האֶרוֹס את יצר האַגרסיה, או במלים אחרות: הוא הבחין בין יצרי־החיים ליצרי־המות. ולא זו בלבד אלא שתורת הסובלימציה מתישה את כוחו של היצר המיני נעלם מהם מהמתנגדים, ששני ספרים הקדיש פרויד כדי להוכיח, שכל עיקרה של התרבות אינה נולדת אלא מתוך כיבוש היצר, כלומר, על ידי דיסכסואליזציה של היצרים.


 

ד    🔗

שמונים שנה מלאו עתה לזיגמונד פרויד, זה מפענח הנעלמות, שבדין משוים את ערך מפעלו לזה של קופרניקוס. כששים שנה הוא עובד את המדע ואת האמת לטובת האנושיות, ושנה שנה אנו מקבלים את תרומתו להבנת הנפש האישית והקיבוצית. לעולם אין הוא נרתע להשמיע את פרי מחקריו, גם בשעה שהוא מקומם כנגדו את נציגי המדע והמשטר הקיים וגם בשעה שהוא ממריד את תלמידיו הותיקים שהורגלו באמיתותיו הישנות. אין הוא חושש להודות תוך כדי הרצאתו, שענין זה או אחר לא נתחוור לו עדיין כל צרכו, כשם שאינו חושש שמא תסייע אמיתו החדשה בידי מתנגדיו להקשות מפרויד על פרויד. בסגנון בהיר והסברה פשוטה ומאירת עינים הוא מרצה את דעותיו, דבר דבור על אופנו. אין הוא מעקם את הכתובים כדי שלא להוציא דבר מגונה מקולמוסו. הכל הוא קורא בשמו המפורש והנכון, גם אם אזנם של הללו הממונים על הצניעות, כביכול, נכווית משמות מפורשים אלה. וכשם שהוא ותרן בכל הנוגע להתקפות שהוטלו כנגדו באופן אישי, כך מדקדק הוא כחוט השערה על אלה המסלפים ביודעין ובלא יודעין את אחת מהנחותיו. שתי האסכולות החדשות, זו של אדלר וזו של יונג, היו משלימות עמו אילו היה מוותר על הדגשת־יתר של עקרון זה או אחר. אך הוא לא האמין במעשי פישור וגישור מלאכותיים, ועד היום הזה הוא מתנגד לכל מיני סינתיזות, שמציעים לו כמה מתלמידיו במחקרים החשובים כשלעצמם. האמת המדעית אינה פרוגרמה, שאפשר לצמצמה ולהרחיבה ככל העולה על הדעת, היא יכולה להבליע בתוכה יסודות חדשים שנתגלו בינתים, אך לא למחול על הנחותיה. ובמאת מורגשת השפע האסכולה של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית על פרויד, ביחוד במחזור החדש של ההרצאות בפרק על הנשיות.

מכריו ומוקיריו של פרויד המצויים אצלו, מספרים על חיים פרטיים צנועים ומסתפקים במועט, שאישיות גדולה זו חיה כל הימים, סדר־יומו קבוע ומתוקן, עתים מזומנות לעבודתו ועתים לקבלת אורחים ולשעשועי חברה. מעולם לא נתן גרמא והזדמנות לתאבי־סנסציות לצותת ולצוד משהו מאחורי הפרגוד של התנהגותו במשפחה ובכפיפת החולים והמבקרים. אף רבב קל לא מצאו. עד לשנת הששים ושמונה לימי חייו לא היה חולה באופן רציני ורק בהגיעו לגיל השבעים התחילה תוקפת אותו מחלהת ממארת, אך הוא מתגבר עליה ומוסיף לעבוד מתוך בריות־הגוף והעצבים וכך מתאר אותו סטיפן צווייג בספרו“Die Heilung durch den Geist”

“דמות תבניתו החיצונית עולה בד בבד עם כוחותיו הפנימיים המאוזנים. גם כאן אנו רואים פרופורציה גמורה בכל שרטוט משרטוטיו, חזות הרמונית בתכלית. הפיגורה אינה גדולה מן השיעור ולא קטנה מן השיעור, הגוף אינו כבד ואינו קלוש יותר מדי: תמיד ובכל מקום תופס הוא נוסח־בינים למופת. שנים על שנים ניצבים הקריקטוריסטים לפני פרצוף־פניו מלאי־יאוש, משום שבאותו דיוקן סגלגל, שקצבו שוה, אין הם יכולים למצוא אף נקודת־ראשית אחת להפרזה ציורית. או קו־אופי בולט וחריף, שאפשר להתקיף אותו – – – רק גיל הישישות, המפיג בדרך כלל את קוי־האופי האישיים ומפוררם לחמר אפור, רק בגיל הפטריארכלי שלו מתחיל איזמל־הפסלים לעצב את פניו. המחלה ושנות השיבה מגלפות את הפיזיונומיה שלו. משעה ששערותיו הלבינו וזקנו אינו מקיף את סנטרו החד במלאות כזאת ואינו מצל כמקודם על פיו החד, משעה שנבלט המסד הגרמי, הפלסטי של פניו מתגלה משהו קשה ותוקפני: רצונו העקשן והכבוש של טבעו. – – – לא, אין זה “ישיש טוב”, שנעשה נוח ומעורב עם הבריות, כי אם בוחן בלא משוא פנים, שאינו רוצה ללכת שולל או להוליך שולל. זהו אדם, שמתיראים לשקר בפניו, שכן הוא עוקב אחרי כל תנועה של השתמטות ורואה כל מחבוא־סתר במבטו, מבט־החצים, שכאילו נזרק מתוך האפלה”.

רבים הם זרי ההערצה שיוגשו לו עכשיו מצד חסידיו ומתנגדיו. יהודי גדול זה, שהודיע ברבים, כי יהדותו היא אחד הנימוקים לכך שרבים התנגדו לתורתו ונשא את מוצאו בכבוד ובקומה זקופה; הוא, שספריו נשרפו על המוקד בגרמניה הברברית יש לו רשות לחיך וללומר: ניצחתיכם בני! בתוספת לאבטוביוגרפיה שלו אשר נדפסה בלוח הפסיכואנליטי, הוא מסיים את רשימותיו בנעימה מילנכולית קצת: “זמן קצר אחרי כן נצטמצמה מולדתנו והאומה לא רצתה לדעת עלינו דבר. כאן רשאי אני לסיים את הודעותי הביוגרפיות. מה שנוגע למלחמותי, ליחוסי האישיים ולאכזבותי ונצחונותי, אין לו לקהל כל זכות לדעת עליהם. גם בלאו הכי הייתי גלוי לב, באחדים מחיבורי – בפתר החלומות, בפסיכופתולוגיה של חיי יום יום – יותר ממה שבני אדם רגילים להיות בשעה שהם מתארים את העולם לבני דורם ולדורות הבאים לא החזיקו לי טובה על כך; לפי נסיונותי אין אני יכול ליעץ איש לעשות כמוני”.