ניו-יורק 16/7/1940    🔗

אישי

כבוד

מר ג’יימס מק-דוֹנאלד, מחלקת החינוך של עיריית ניו-יורק.

מר מק-דוֹנאלד היקר,

אשאל גלויות: כלום היה משהו בהתנהגותי, אם כאשר נפגשנו בווארשה ואם כאן, שיש בו להסביר אי-מתן תשובה לפנייתי, שתינתן לי הזדמנות להופיע לפני הוועדה המייעצת לעניני פליטים? אני יכול להבין סירוב, אולם שתיקה זאת, שאין אני חושבה ראויה לי, מתמיהה אותי.

אשר לעצם הענין: כאשר דיברתי עם אדוני לפני חודש ימים, אמרתי כי “קימום הגיטו הפולני” הריהו אשליה אווילית. כיום אנו יכולים להוסיף בביטחה את רומניה והונגריה, ואולי גם את צרפת. המיליונים הנוגעים בדבר יהיו אנוסים או לתום לגווע, או לפלוש לארה"ב בזרם בלתי-חוקי (שיהרוס את המוראַל של ארץ זאת אפילו תוחזרנה כל האניות כלעומת שבאו), או לעלות למדינה יהודית. כמה מידידי הקרובים מתחילים לתהות, אם אין עליהם לומר “מדינות יהודיות”, בלשון רבים, למראה ההמונים הצובאים.

בשיחה בינינו רמז אדוני, כי כמה מידידיו היהודיים עלולים לפקפק בערך “המייצג” של דעותי ושל שליחותי. אני לפחות מייצג דעה, שהוכחה כנכונה, ואילו מתנגדי מייצגים או אשליות פתיות או – לעתים תכופות יותר – מבוכה חסרת-ישע של מוחות נפחדים. אני מאמין, שוועדה מייעצת תזכור, כי מחובתה לבקש עצה, שיש בה הגיון, ולא עצה הזוכה בתמיכת גבאים מקומיים.

ידוע לי, כי עתה עונת פגרה. אולם את סדר-היום לישיבות הוועדה מכינים מראש; ואני רואה בעיתונים, כי מר ואן-זילאנד בא לדיונים.

יסלח לי על דברי הגלויים, אם יש צורך להתנצל על כך. בדרך כלל אינני רגיל לחלוק לבריות מחמאה ולהצביע לפניהם על מה שנראה לי כהשתמטות מצדם. אצטער מאוד אם משהו ממין זה יעכיר מזכרת נעימה מאוד.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי