בַּלַּיְלָה, בַּחֲלוֹם, רָאִיתִי אֶת עַצְמִי

בִּפְרַאק־שֶׁל־עֶרֶב וּבְחֹשֶׁן־מֶשִׁי,

שַׁרְווִּליּוֹת בַּיָּד, כְּמוֹ אֶל הַחֲגִיגָה

וּלְפָנַי אֲהוּבָתִי, הַמְּתוּקָה, הַנְּעִימָה.

לָהּ קַדְתִּי בְּאָמְרִי: ״אַתְּ הַכַּלָּה?

אַי! אַי! אָז אֲבָרְכֵךְ, לִי הַנִּבְחֶרֶת!"

אַךְ אֶת גְּרוֹנִי הֵבִיא כִּמְעַט עַד מַחֲנָק

הַקּוֹל הַקַּר, הַהַדְרָנִי, שֶׁנִּתְמַשֵּׁךְ לְאַט.

לְפֶתַע דְּמָעוֹת מָרוֹת פָּרְצוּ לָהֶן

מִתּוֹךְ עֵינֵי אֲהוּבָתִי וּבְגַלֵּי דְִמְעָה

נָמוֹגָה לִי כִּמְעַט תְּמוּנַת־הַחֵן.

אָה הָעֵינַיִם הַמְּתוּקוֹת, כּוֹכְבֵי אַהֲבַת־תֹּם

אַף כִּי שִׁקַּרְתֶּן לִי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בִּהְיוֹתִי עֵר

בְּלֵב־רוֹצֶה אַאֲמִין לָכֶן בְּתוֹךְ חֲלוֹם!