וּבַחֲלוֹם רָאִיתִי אִישׁ קָטָן, חָמוּד

הוֹלֵךְ עַל כְּלוֹנְסָאוֹת בִּצְעָדִים גְּדוֹלִים,

לָבַשׁ חֻלְצָה צְחוֹרָה וַחֲלִיפָה טוֹבָה

אַךְ בְּתוֹךְ־תּוֹכוֹ גַּס־רוּחַ וּמְלֻכְלָךְ.

בְּתוֹךְ־תּוֹכוֹ עָלוּב וּבֶן־בְּלִיַּעַל

אַךְ מִבַּחוּץ – מְלֹא הַדְרַת־כָּבוֹד;

עַל אֹֹֹמֶץ־לֵב הִרְחִיב וְהֶאֱרִיךְ

וְאַף הִתְמִיהַּ בִּדְבָרִים שֶׁל רַהַב.

“הַאִם תֵּדַע מִי זֶה הָאִישׁ? בּוֹא וְתִרְאֶה!”

כָּךְ אֵל־הַחֲלוֹמוֹת דִּבֵּר וּבְעָרְמָה הֶרְאָה

מַסֶּכֶת־הַתְּמוּנוֹת בְּתוֹךְ רְאִי.

לִפְנֵי מִזְבֵּחַ שָׁם עָמַד הָאִישׁ

וּלְיָדוֹ אֲהוּבָתִי וְ“כֵן” אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם

וְאֶלֶף שְׂטָנִים קָרְאוּ בִּצְחוֹק “אָמֵן!”