א. על העישון 🔗
בהיותי ילד קנאתי בנערים שמעשנים פפירוסים. נדמה לי שעצם הפרוצס שהם מוציאים תימרות עשן מפיהם, ומכל שכן מנחיריהם, בזה הם מוכיחים את בגרותם הראויה לכבוד.
נסיתי לחקות את מעשיהם. כל ההתחלות אמנם קשות, אבל סוף סוף התרגלתי. יכולתי כבר לא רק לשאוף את העשן אלא גם לבלעו במעמקי הגרון ואחר כך לפלטו.
עוד בילדותי הייתי משתכר בכל שבוע איזה סכום. האדמו"ר ר׳ זלמן ז״ל היה מוסר ללבלרים שלו בכתב את הדרשה שהיה דורש בשבת והלבלרים היו מעתיקים ומוסרים אחר כך לנערים, שכתב־ידם ברור, להעתיק והיו משלמים שש קופיקות בעד הגליון, ואחר כך מוכרים את הכתבים לאורחים החסידים (דרך אגב אני צריך לציין, כי הכתבים היו מלאים שגיאות אף על פי שבסופם היה כתוב “מוגה”). אנוכי הייתי אחד מהמעתיקים והרוחתי די לקנות טבק…
וכל כך התרגלתי בעישון עד שסבלתי צער בימי שבת, שאי אפשר לעשן בהם. כמה פעמים חשבתי: כתוב “וקראת לשבת עונג”. איזה עונג אפשר שיהיה, אם אסור לעשן? וביחוד היתה קשה לי התענית ביום הכיפורים, שבו לא אוכלים ולא מעשנים. בשאר התעניות לכל הפחות מעשנים, והעישון דוחה את התיאבון.
אמנם שמעתי, כי ישנם “חכמים”, שמתירים לעצמם לעשן בשבת בצנעא. אבל הם גדולים ויצרם גדול, ואנוכי מה? — אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי!
הוספתי לעשן בימות החול ולסבול בימי השבתות. אבל באמת גם בימות החול סבלתי. הייתי עבד כפוּת לקופסה של הטבק, לנייר הדק, המוכן לעשיית פפירוסים, לגפרורים. אוי וי, שכחתי את הקופסה! או וי, אזל הנייר! אוי וי, אין גפרורים! וסוף סוף התחילו התקפות חזקות תדירות של כאב ראש, של שעול. הבינותי, כי העישון גרם לכך. אז החלטתי לחדול מעישון, וביום בהיר אחד השלכתי את הטבק ואת הנייר וחדלתי מעישון. והנה נשתחררתי מעבדות, נרפאתי ממכאובי ובפרוטות שחסכתי הייתי יכול לקנות ספר. ואני יכול להתענג בשבת.
ב. על אכילת בשר 🔗
לפני עשרים שנה נעשה לי ניתוח ממחלת הטחורים. הרופא ד"ר וולך יעצני, כי שלשה חדשים לא אוכל בשר, שלא תגרום לי אכילה זו לעצירת הקיבה. שמעתי בקולו ונוכחתי, כי באמת אין כל צורך באכילת בשר, ואשמח מאוד על התגלית הזאת; הריגת בעלי חיים, בהמה חיה ועוף, היתה לי תמיד למורת רוח, ואפילו על ידי סכין חדה וחלקה. האמת ניתנה להגיד, כי בבית אבא ז״ל לא אכלתי הרבה בשר. בימות החול היו מלבינים את הגריסים בחלב ודי. ורק בשבתות היו נותנים לי פרור בשר, שהיה מספיק לסעודת הזבוב. עכשיו, אחרי שעברו כעשרים שנה מעת שחדלתי מאכילת בשר, הנני מרגיש, כי לא אוכל להכניס חתיכת בשר אל פי.
ב״ה שפטרני מהאכילה הבזויה הזאת, אכילת בעלי חיים ואני חושב, כי בגלל זאת זכיתי לאריכות ימים.
איני יכול להגיד, כי היהודים האוכלים בשר הם משוללים חלילה ממדת הרחמים. אבל יותר נעים לאדם להרגיש, כי קיום של הלאו “לא תרצח” מתפשט אצלנו על כל בעלי החיים ואפשר להביא הוכחות מהתורה ומדברי חז״ל. כי גם הם לא היו להוטים אחרי אכילת בשר. ויפה אמר הרמ״מ בספרו “פרי הארץ”: “כי לפ״ד חז״ל עם הארץ אסור לאכול בשר, כי על ידי זה בהמה כשרה נהפכת לבהמה טמאה”… וסוף סוף כל האדם אפילו הצדיק טמא בחייו וטמא במותו יותר מהבהמה, ואיזו זכות מוסרית יש לנו לאכול בעלי חיים שקטים? התורה אמנם התירה, כמו שהתירה יפת תואר שבויה…
עד כמה שחיטת בעלי חיים מתנגדת לאינסטינקט הבריא והתמים של האדם נוכל ללמוד ממעשה זה: פעם שלחה אשה ביד בנה הילד תרנגולת לשחיטה. הילד ראה בפעם הראשונה איך השוחט מתח את צואר העוף, איך העביר עליו את הסכין, איך הוציא את הסימנים החתוכים והנוזלים דם, ואיך פרפרה אחר כך התרנגולת, הביט וכולו היה רועד, לקח את התרנגולת, נשא אותה איזו כברת ארץ, השליך אותה וברח.
ג. אלכוהול 🔗
ב״ה על דבר שתית אלכוהול אין לנו לדבר הרבה. אין כמעט שכורים בתוך עמנו. אבל אנוכי נזהר משתית אלכוהול לגמרי. איני רוצה להשחית את המתנה הטובה שנתן לי הקב״ה, מעט שכל ובינה, על ידי המשקאות המביאות לידי טרוף הדעת, במידה רבה או במידה מועטת. יכול אני לשמוח ולרקוד בשעת חדוה גם בלי התחבולה הבזויה הזאת של שכרות.