שלום נכנס להיכל הספרות העברית בצעדים מהוססים. ובהופיעו – היה חופף עליו סימן־שאלה, ואפשר שהיה חידה גם לעצמו. אולם מעט מעט נסו צללי הספק ונתבהר הודאי. הוא נאבק עם האפלה וכל שיר משיריו היה תוספת קו להבהרת דמותו. עתה אנו יודעים מה טיבו וטבעו של ש. שלום.
ואף על פי ששמו שלום, אין בו משלוות הצדיקים. אין השלום שורה בלב ש. שלום. הוא זירה של ניגודים והרגשות סותרות. והגשר הנטוי על פני הסתירות הללו הוא גשר של כיסופים לשלום. לכן כה רבים ומגוונים המוטיבים בשיריו, כשם שרבים ומגוונים המיקצבים והמשקלים וצורות הביטוי שלו.
לכל משורר מוטיבים שהם מחויבי המציאות הנפשית שלו. הללו חוזרים והולכים בשינויי גירסה ובחילופי לבוש. חזרה זו אינה לגנאי אלא לשבח. היא מעידה עליהם, שהם מעוגנים יפה יפה בהויתו הפנימית של המשורר, שהם דם מדמו, עקרון־החזרה מתגשם בש. שלום במידה יתרה.
המוטיבים האלה רבים, ונזכיר כאן כמה מן העיקריים שבהם: אש, שכרון, פחד, בדידות, פלאיוּת.
האש נדרשת לשבעים פנים: אש היצרים, אש אהבת האשה, אש האמונה, אש הכפירה, אש אהבת העם, אש אהבת עצמו ואש היצירה.
וכך הוא שר:
בְּלֵב הָעוֹלָם בּוֹעֵר לַפִּיד אֵשׁ.
וּבְעִקְבוֹתָיו תּוֹעֵי-עַד יָצָאנוּ.
הוּא הָאוֹר הַגָּלוּם בְּכָל יֵשׁ.
הוּא הַמּוֹקֵד לְכֻלָּנוּ.
אָנוּ עוֹגְבִים, בּוֹנִים טִירוֹת שֵׁישׁ.
אָנוּ כּוֹרְעִים דֹּם לַסּוֹד שֶׁבָּנוּ.
וּבְלֵב הָעוֹלָם בּוֹעֵר לַפִּיד אֵשׁ –
הוּא הַמּוֹקֵד לְכֻלָּנוּ…
(“בלב העולם”)
ובמקום אחר:
לַהַב, לַהַב, רֵד!
כֻּלִּי מִזְבֵּחַ.
הָטֵל בִּרְקִיעַי שֶׁבַע דְּלֵקוֹת!
(“להב, להב”)
כאשר האש גדולה מדי ועשנה רב, לא זו בלבד שלפעמים נכווה המשורר בה, אלא אף בת־שירתו מתעטפת. אך הנה מזדככת האש ונעשית מאירה, וחרוזים ובתים צרופים ומזוקקים מתמלטים ממנו.
השכרון אף הוא יסוד רב־משמעות והרה־תוצאות בשירתו. שכרון מן הטבע, מן האהבה, מן החיים, מן החלומות, מן היין, מן היצירה ומן הבבואה של עצמו, בחינת נרקיסיות.
וְכֹה יָשִׁיר:
אֲנִי מוּכָן לִצְעוֹד בְּשִׁיר אֶל קֶבֶר,
שֶׁכֹּה מָלֵאתִי יֵין הַהֲַוָיָה.
או:
אֲנִי הוֹלֵךְ מִיּוֹם אֶל יוֹם, וַאֲנִי שְׁכוּר רוֹם
כּוֹרֶה לִי קֶבֶר,
אֲשֶׁר יַעֲמֹד וַאֲשֶׁר יִדֹּם.
(“ביעף”)
השכרון הדיוניסי הלזה פוקד את ש. שלום לעתים קרובות. הוא מטשטש בו תחומין רבים, אך גם מעודדו ומדרבנו.
הפחד הוא מקור יניקתו והשראתו של ש. שלום. זהו פחד יהודי, גזעי, פחד־קדומים, פחד־יצחק. ראשיתו בעקדה הראשונה וסופו בעקידה האחרונה. האימים והבלהות של תולדות ישראל זורמים בדמו ומעלים לפניו ציוּרי־ביעותים, המשתרבבים לתוך המציאות. היסוד הזה מרובה מאוד מאוד בשירת ש. שלום. הוא המפרה את דמיונו והוא גם הכובלו:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ הַפַּחַד לִבִּי כֹה לוֹפֵת
אֵין אַף אֶחָד שֶׁיִּרְאֶה אֶת הָאוֹת הַקּוֹרֵא לְמָזוֹר.
כֹּה אֲרַוֶּה אֶת דָּמִי בְּדָמִי, אֲכַלֶּה אֶת עַצְמִי וְאִיצוֹר.
כִּי יָתוֹם אָנֹכִי וְרִאשׁוֹן וְאֵין אוֹר בְּכוֹכְבֵי הַמּוֹפֵת.
(הסונטות)
ובמקום אחר:
רֵאשִׁית מַגָּע נִגְלָה אֵלַי הַפַּחַד,
כּוֹכָב שַׁרְבִיט נוֹפֵל וּמְאוֹתֵת.
(“נתיבות לנשמת אדם”)
הבדידות היא האתמוספירה שלו. בה יתכסה ובה יתערטל. הבדידות היא אם ההתבודדות, זו המידה שנחל ודאי מאבותיו ומאבות־אבותיו. הוא מתירא מפני הבדידות, אך בורח תמיד אליה, סולד מפניה ומשתעשע בה. וכמה יפה ישיר עליה:
אֲנַחְנוּ הַתּוֹעִים יְחִידִים בַּיְּעָרוֹֹת הָהֵם.
מִי יֵדַע אוֹרֵנוּ הָאוֹבֵד בִּנְתִיבוֹת אֵין שֵׁם?
(ספר השירים והסוניטות)
ובמקום אחר:
בָּדָד יָצָאתִי מֵרֶחֶם, וּבָדָד אֱלֵי קֶבֶר אֵרֵד,
פִּצְעִי לֹא רֻחַץ בִּדְמָעוֹת, לֹא רֻכַּךְ עַל עָרְפִּי הַמּוֹרֵד.
(“בנתיב הזוועה והרון”)
היסוד החמישי – הפלא. עולמו של ש. שלום מלא חידות ופלאים. תוהה הוא על עצמו ועל הסובב אותו. הוא רואה מסתורין. ש. שלום הוא מבעלי־הסמל בשירה. הוא מבטא רמזי דברים, צללי־דברים, אורם של דברים. הוא עוקר את ההוויה מממשותה ומסיעה אל המציאות שמעבר הלז. החיים כתובים לפניו בכתב־סתרים ושיריו הם מאמצי־פיענוח גדולים של הסתרים הללו.
הוא מצפה לפלא, כמאמרו:
אָנוּ מְחַכִּים רְוֵי סֵבֶל הַנּוֹד
לַפֶּלֶא
לַסּוֹד…
ובמקום אחר:
עוֹד נָשׁוּב נִתְרָאֶה, הַמַּרְאוֹת שֶׁהִרְחִיקוּ,
אִיֵּי הַפְּלָאִים בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם.
(“תא ביניים”)
כל היסודות הללו נצטרפו צירוף יפה לשירתו של ש. שלום. וצירוּף זה הוא שעשאו מבטא היחיד והרבים שבדור, שהוא דור הלבטים והמאורעות הגדולים.
ספר שיריו, ספר־חייו, הוא גם בבואה לחיי הדור כולו.
תש"ט