שלום נכנס להיכל הספרות העברית בצעדים מהוססים. ובהופיעו – היה חופף עליו סימן־שאלה, ואפשר שהיה חידה גם לעצמו. אולם מעט מעט נסו צללי הספק ונתבהר הודאי. הוא נאבק עם האפלה וכל שיר משיריו היה תוספת קו להבהרת דמותו. עתה אנו יודעים מה טיבו וטבעו של ש. שלום.

ואף על פי ששמו שלום, אין בו משלוות הצדיקים. אין השלום שורה בלב ש. שלום. הוא זירה של ניגודים והרגשות סותרות. והגשר הנטוי על פני הסתירות הללו הוא גשר של כיסופים לשלום. לכן כה רבים ומגוונים המוטיבים בשיריו, כשם שרבים ומגוונים המיקצבים והמשקלים וצורות הביטוי שלו.

לכל משורר מוטיבים שהם מחויבי המציאות הנפשית שלו. הללו חוזרים והולכים בשינויי גירסה ובחילופי לבוש. חזרה זו אינה לגנאי אלא לשבח. היא מעידה עליהם, שהם מעוגנים יפה יפה בהויתו הפנימית של המשורר, שהם דם מדמו, עקרון־החזרה מתגשם בש. שלום במידה יתרה.

המוטיבים האלה רבים, ונזכיר כאן כמה מן העיקריים שבהם: אש, שכרון, פחד, בדידות, פלאיוּת.

האש נדרשת לשבעים פנים: אש היצרים, אש אהבת האשה, אש האמונה, אש הכפירה, אש אהבת העם, אש אהבת עצמו ואש היצירה.

וכך הוא שר:

ובמקום אחר:

כאשר האש גדולה מדי ועשנה רב, לא זו בלבד שלפעמים נכווה המשורר בה, אלא אף בת־שירתו מתעטפת. אך הנה מזדככת האש ונעשית מאירה, וחרוזים ובתים צרופים ומזוקקים מתמלטים ממנו.

השכרון אף הוא יסוד רב־משמעות והרה־תוצאות בשירתו. שכרון מן הטבע, מן האהבה, מן החיים, מן החלומות, מן היין, מן היצירה ומן הבבואה של עצמו, בחינת נרקיסיות.

או:

השכרון הדיוניסי הלזה פוקד את ש. שלום לעתים קרובות. הוא מטשטש בו תחומין רבים, אך גם מעודדו ומדרבנו. 

הפחד הוא מקור יניקתו והשראתו של ש. שלום. זהו פחד יהודי, גזעי, פחד־קדומים, פחד־יצחק. ראשיתו בעקדה הראשונה וסופו בעקידה האחרונה. האימים והבלהות של תולדות ישראל זורמים בדמו ומעלים לפניו ציוּרי־ביעותים, המשתרבבים לתוך המציאות. היסוד הזה מרובה מאוד מאוד בשירת ש. שלום. הוא המפרה את דמיונו והוא גם הכובלו:

ובמקום אחר:

הבדידות היא האתמוספירה שלו. בה יתכסה ובה יתערטל. הבדידות היא אם ההתבודדות, זו המידה שנחל ודאי מאבותיו ומאבות־אבותיו. הוא מתירא מפני הבדידות, אך בורח תמיד אליה, סולד מפניה ומשתעשע בה. וכמה יפה ישיר עליה:

ובמקום אחר:

היסוד החמישי – הפלא. עולמו של ש. שלום מלא חידות ופלאים. תוהה הוא על עצמו ועל הסובב אותו. הוא רואה מסתורין. ש. שלום הוא מבעלי־הסמל בשירה. הוא מבטא רמזי דברים, צללי־דברים, אורם של דברים. הוא עוקר את ההוויה מממשותה ומסיעה אל המציאות שמעבר הלז. החיים כתובים לפניו בכתב־סתרים ושיריו הם מאמצי־פיענוח גדולים של הסתרים הללו.

הוא מצפה לפלא, כמאמרו:

ובמקום אחר:

כל היסודות הללו נצטרפו צירוף יפה לשירתו של ש. שלום. וצירוּף זה הוא שעשאו מבטא היחיד והרבים שבדור, שהוא דור הלבטים והמאורעות הגדולים.

ספר שיריו, ספר־חייו, הוא גם בבואה לחיי הדור כולו.

תש"ט