לוגו
"בעת ובעונה"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שירת דב חומסקי פרשיות פרשיות נכתבה, בתקופות שונות, כשכל תקופה היא מרכבה לחברתה. על־כן מורגשת בה התפתחות מודרגת ומובלטת. אך בזמן האחרון היתה בה גם קפיצת־דרך: כאילו לא היתה לשר־השירה סבלנות לצפות עד ששירת חומסקי תגיע באורח איטי לידי מדרגה גדולה, עמד והזניק אותה כלפי מעלה בבת אחת, בהשאירו פער בין השלבים הקודמים לבין האחרון. ספרו הקודם, “אזוב באבן”, שבו כינס המשורר מבחר שיריו שנתפרסמו עד שנת 1966, משמש בבואה להישגיו הפיוטיים עד אותה שנה. זה היה ילקוט של שירים מזמנים שונים, שביטאו הלכי־נפש שונים, בהיות המשורר שרוי באקלימים שונים. אתה מוצא בו שירי־טבע ושירי־אהבה, שירי־מלחמה ושירי־שואה, שירי רומי ושירי גיטו וארשה, שירי־מולדת ושירי־מדבר, שירי־געגועים ושירי־תהיה. ויש ביניהם בינוניים, טובים וטובים מאוד. אולם ריבוי הנושאים ומערכי־הנפש בספר אחד, פגם קצת בספירת השירה. האישיות הפיוטית האחדותית, כאילו נחבאה בצל הריבוי. כל שער וכל מדור בספר זה היה חשוב לעצמו, וביניהם גם חשובים מאוד, אך הדיוקן של היוצר נבלע בתוך מסכת הדמויות המגוונות ובתוך המקהלה רבת־הקולות, שבקעו ועלו מתוך נפשו.

והנה כעבור שלוש שנים, שלוש שנים בלבד, הוציא חומסקי את ספרו “בעת ובעונה”1; זהו ספר־שירים, שטבוע בו חותם של אישיות שירית אחדותית, ושסימני בעלות ניכרים בכל אחד מהם. גם בהם אתה מוצא השפעת ראשונים, כגון יעקב שטיינברג, והשפעת המודרנה, אך כולם יצוקים בבית־היציקה שלו, של חומסקי, והם פרי־ייחודו היצירי.

ונעמוד תחילה, ולוא אגב־אורחא, על התבנית השירית של חומסקי, שהיא מזיגה של מסורת ומודרנה. בתבנית זו מנסה המשורר להשתמש בדפוסי־פסוקים מן המקרא או התפילה, כדי להשיג יתר־בליטות להגותי הלירית, או כדי להאדיר את רישומה של האירוניה המכוונת בשיר. שיר כזה הוא “יושבי ביתך”:

יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ אֵינָם מְאֻשָׁרִים.

בניגוד למה שכתוב בתהילים: “אשרי יושבי ביתך”.

ויש שהוא מטיל עוקץ כלפי מעלה:

מָלַכְתָּ בְּטֶרֶם כָּל יְצוּר

נִבְרָא. אָז הָיָה קַל לִמְלֹךְ.

משפט אירוני זה מכיל תמצית הטרוניה של האדם כלפי הבורא והבריאה. הלה טוען כנגדו: רבותא גדולה למלוך על העולם בטרם כל יציר נברא, בשעה שלא היו לו מתנגדים ואף לא היה כל קנה־מידה למידת הצלחתה של המלוכה. אך הנה נברא העולם ויצורים שונים מתהלכים בו, וראה נא הבורא. איזה צלמוות ואי־סדרים שוררים בו. הראה נא את כוחך עכשיו ומלוך על העולם בשכל ובתבונה ובצדק.

אולי משום כך משחק אלוהים במחבואים עם האדם ו“מתחפר למטה או בשמיים הגבוהים”. יש הרגשת־אשם בלב האלוהים. הוא חוזר ועושה, בעצם, מה שעשה אדם הראשון לאחר החטא: הוא התחבא. ואם אותה שעה קרא אלוהים אל האדם: “אייך?”, הרי עכשיו קורא האדם אל אלוהים: אייך?

תבנית שירית אחרת משמשת את חומסקי לביקורת אירונית מרה על העולם האנושי שנתרוקן מכל אגדה ומכל אילוזיה, על־ידי התגשמותן של אותן אגדות בצורה שלילית קטלנית. בשיר “זכרונות” כתוב:

הַמְּכַשֵּׁפָה הָרְכוּבָה עַל מַטְאֲטֵא

חָדְלָה סוֹף סוֹף

            מִתַּעֲלוּלֶיהָ הַמְשֻׁנִּים.

חָלְפָה תְּקוּפַת הַזֹּהַר שֶלּוֹ,

מְשַׁמֵּש לְכִבּוּד רְצָפוֹת בִּלְבַד.

גָּבְהָה קוֹמַת הַגַּמָּדִים מְאֹד

וְאֵין עוֹזֵר עוֹד לַסַּנְדְּלָר

בַּלַּיְלָה. עַלִּיסָה סִיְּמָה אֶת מַסָּעָהּ

בְּאֶרֶץ־הַפְּלָאוֹת הַקְּסוּמָה וְהַמַּרְהִיבָה

מִזְּמַן. חָזְרָה לְחֵיק הַמִּשְׁפָּחָה.

גִּרְסָה אַחֶרֶת מְסַפֶּרֶת שִׁלְגִּיָּה

עַל קוֹרוֹתֶיהָ בְּעָבָר רָחוֹק,

– – – – – – – – – – –

הַנִּימְפוֹת הַיָּפוֹת עָיְפוּ כֻּלָּן

מִן הַמִּשְׂחָק וּמִן הַצַּיִד.

כָּל שֵׁד מֻכָּר וְאַלְמוֹנִי

וְכָל שָׂעִיר יָדוּעַ לְשִׁמְצָה

נָטְשׁוּ מַחֲבוֹאֵי יַעַר וְּמְעָרָה –

בָּנוּ בָּתִים וְרִהֲטוּם כַּדִּין,

הָיוּ עַתָּה בְּכָל מָקוֹם

לְאֶזְרָחִים נְשׂוּאֵי פָּנִים, הַנּוֹהֲגִים

לְפִי הַחֹק וְהַנִּימוּס וּלְפִי

מֵיטַב הַגִּנּוּנִים בְּכָל חֶבְרָה:

נַעֲלֵי־לִכְלוּכִית נִתְפָּרוֹת בְּאַחֲרָיוּת,

לְפִי מִדָּה, בִּקְפִידָה רַבָּה –

אַחַת מֵהֶן לֹא תִּשָּׁמֵט.

אֲפִלּוּ הַנְּסִיכִים הַשּׁוֹבָבִים אֵינָם

נוֹטִים עַתָּה לְהַרְפַּתְקָה נוֹעֶזֶת.

אָכֵן, כָּל הָעִנְיָנִים מִסְתַּדְּרִים

פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר.

הקו המבדיל בין ספרי־שיריו הקודמים לספר־שירים זה הוא, קודם כל, בהעדר כל שירה ציבורית או לאומית. והרי זה לא מפני שאינו חי חיים ציבוריים, אלא דווקא משום שחייו הציבוריים אינטנסיביים מאוד. איני אומר זאת לשבח או לגנאי, אלא מציין עובדה: שירתו שרויה עכשיו בקוטב העצבון, בכוכבו הפרטי. הזמן, השואה, המדינה, הסכנות, נכנסו לבית־הצורף שלו ונעשו מטבעות אישיים, פרטיים. גם קודם לכן היתה לו נטיה להתרכז ב“אני” שלו, אך זאת היתה נטיה, שהשתרגו עליה גם מגמות חזקות אחרות, שהכריעו אותה. עכשיו הוא כולו הוא. אני שכולו אני. ואפילו הוא משתמש בלשון “אנחנו”, כמו: “חיינו הולכים את הים הגדול” הכוונה לאני. זהו מין Maiestatis Pluralis, מתוך ענווה. ואמנם, הבעיות והתהיות הן אינטימיות מאוד ואי־אפשר לשתף בהן אחרים. לאחר שצבר נסיון־חיים רב הריהו עומד לפני עולם מלא תעלומה וחידות, ועמידת־השתאות זו היא מרכז שירתו. שכן, לא זו בלבד שאין פתרון לחידות, אלא – “בין חידה לחידה – החידה האחרת”. (עמ' 11).

שירתו של חומסקי היא לירית־הגותית. היא חותרת לקלוט את העולם לא רק בדרך התחושה והמראה, אלא גם בדרך התפיסה השכלית; אך יודע הוא שאין תשובות מרגיעות ומספקות לשאלות, ולא עוד אלא שהתשובות שניתנו מגובבות הן וספק אם יש בהן אפילו חומר לבניין:

הַשְּׁאֵלוֹת הָרַבּוֹת,

              הַשְּׁאֵלוֹת הָרַבּוֹת,

הֵן דּוֹמוֹת לְפַרְפָּר מְרַחֵף

            בִּפְנוֹת יוֹם. – – –

הַתְּשׁוּבוֹת הָרַבּוֹת,

            הַתְּשׁוּבוֹת הָרַבּוֹת

הֵן דּוֹמוֹת לְרִבּוֹא

            אֲבָנִים בַּמִּדְבָּר.

מֻטָּלוֹת אֵין־אוֹנִים

          בִּמְפֻזָּר וּבְצָמוּד –

הֲתִהְיֶינָה אֵי־פַּעַם

          נִדְבָּךְ בְּבִנְיָן?

ביסודו של דבר, אין ערך לפתרון, החשיבות היא בשאלות עצמן, בספיקות. הפתרון מסתיים תמיד בשממון: 

תִּישַׁן, תִּישַׁן. וְכַאֲשֶׁר תֵּעוֹר

יַחְדָּו יֵבוֹשׁוּ פֵּשֶׁר וּמִסְתּוֹר.

כי העולם שאנו חיים בו הוא עולם נע ונד. אין בו קבע ואין בו עמידה. אפילו השורשים, שהם סמל ההתערות במקום, ניידים הם. ואף אנו איננו יונקים משורשים יציבים, ואין לנו אחיזה בקרקע איתן:

הַשָּׁרָשִׁים שֶׁבָּנוּ הוֹלְכִים בַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ

כְּאִלּוּ לֹא מִמִּין הַשָּׁרָשִׁים הֵם.

נִזּוֹנִים מִכָּל קַרְקַע.

(עמ' 44)

הבריאה כולה נפגעה. היא שבורה, ושבריריה מתנוצצים לעינינו ומפתים אותנו. אולם גם האדם שבור. היה היתה אגדה על אדם, שנברא בצלם־אלוהים. אך אילוזיה זו, כמו אחרות, התנדפה. האדם מוּעד לשבירה:

בְּתוֹךְ לִבְּךָ

טָמוּן מוֹקֵשׁ.

הַיּוֹם אוֹ לַמָּחֳרָת

הוּא יִתְפּוֹצֵץ

בַּבַּיִת אוֹ בָּרְחוֹב אוֹ תַּחַת עֵץ.

(עמ' 70)

גם כלי־השיר שבור ואיך יפיק צלילים משוכללים:

שָׁבוּר חֲלִילְךָ וְהַשֶּׂה

בַּחֲלוֹמְךָ הַתָּמִים

מִתְפָּרֵעַ.

(עמ' 23) 

גם הכינור חצוי ובחלקו נשתתק:

אֹפֶק נֵעוֹר,

פּוֹקֵחַ עֵינַיִם.

בִּלְבָבְךָ כִּנּוֹר

פֻּצַּל לִשְׁנַיִם

אֶחָד הוֹמֶה

וְאֶחָד נֶאֱלָם.

(עמ' 84)

ואף הלשון, כלי אומנותו של המשורר, שבה הוא נותן ניב לחוויותיו ולזעזועי עולמו, נפסלה לכהונתה:

הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת, רַכּוֹת הַמֶּזֶג,

יָצְאוּ מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ,

נִדְחֲקוּ לְקֶרֶן זָוִית.

מֻצְנָעוֹת בִּגְוִילִים עַתִּיקִים,

נֶחְבָּאוֹת אֶל סְפָרִים

מִלִּפְנֵי מִלְחֲמוֹת הָעוֹלָם

הָאַחֲרוֹנוֹת.

לֹא חֵלֶק וְנַחֲלָה

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים.

(עמ' 42)

גם הזמן, זו המסגרת, שבה אנו חיים ופועלים ושואפים, נתפורר:

הַשָּׁעוֹת הַמִּתְפָּרְשׂוֹת לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

מִתְחַבְּרוֹת כִּטְלַאי לִטְלַאי

אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ.

(עמ' 24) 

לכאורה, הכל מעורער ומסוחרר, והיאוש משתלט בכל, ומה יש לעשות בעולם כזה? אך זה רק לכאורה. לאמיתו של דבר, מלא המשורר מרץ־חיים וכוח־שאיפה ותבונה, והוא חש את מחזור־הדמים של התבל. החיים הם תכלית בפני עצמה, והצער שבהם הוא יסוד אורגאני. חומסקי מטיף למיצוי הצער, וכך הוא שר:

לָחוּשׁ הֵיטֵב בַּמַּכְאוֹבוֹת הַמִּתְלַוִּים

כְּאֻשְׁפִּיזִין שֶׁל קֶבַע

מִדֵּי יוֹם וּמִדֵּי לַיְלָה.

לִשְׂמֹחַ בַּשְּׂמָחוֹת

הָעֲתִידוֹת, אוּלַי, לָבוֹא.

(עמ' 100)

ולא עוד, אלא שגם לעולם השבור יש תקנה, ולכן הוא מייעץ:

לְחַבֵּר שִׁבְרֵי צַעֲצוּעַ

וּלְשַׁגֵּר מַבָּט

כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁמַט אַף פַּעַם.

(עמ' 100)

גם הפתרון שהוא מציע אינדיבידואלי הוא, כדרך שראיית החידה היא אישית. העולם הוא גדול ורחב־ידיים. והיחיד הולך בו לאיבוד. ולכן עצתו של המשורר היא:

לְעַגֵּל מַעְגָּל כְּחוֹנִי, לִהְיוֹת בּוֹ עֵר

וְלָאו דַּוְקָא שִׁבְעִים שָׁנָה.

אוּלַי שִׁבְעָה יָמִים בִּלְבַד,

אוּלַי פָּחוֹת.

לִהְיוֹת רוֹאֶה־וְלֹא־נִרְאֶה.

לִקְלֹט, לִקְלֹט

כָּל שֵמַע וְחָזוּת.

(עמ' 99)

בתוך המעגל הזמני הזה יתהה אדם על עברו, יעמיק בחידת־העולם, יבדוק את געגועיו וכיסופיו, ישאל לפשר המכאוב והשמחה ויעמוד על שאר תעלומות אנוש ותבל, ואחר־כך יתערב בין הבריות. שהרי “מעבר לחלום קיימת ממשות”. כלומר, לאחר שיעשה את חשבון עולמו הקטן וימצה מסקנות מחכמת־החיים שלו, יחזור לעולם הגדול, לשוק ולכיכר, כשהוא מצוייד במיטב היכולת להיאבק עם שטנים ומכשולים “ולהזעיק בזמן”.

כך אנו רואים, שמן החרדה הקיומית, הממלאת חללה של שירת חומסקי, עולה וצומח אופטימיזם חיוני, שבהשפעתו הוא רוצה לסלוח לעצמו ולאחרים; אך אין זה אופטימיזם שטחי של תמים ובעל־אילוזיה, אלא אופטימיזם שעבר דרך כור־היאוש ויצא צרוף ומזוקק.


תשל"א



  1. ספרית פועלים, תשכ"ט.  ↩