שירת דב חומסקי פרשיות פרשיות נכתבה, בתקופות שונות, כשכל תקופה היא מרכבה לחברתה. על־כן מורגשת בה התפתחות מודרגת ומובלטת. אך בזמן האחרון היתה בה גם קפיצת־דרך: כאילו לא היתה לשר־השירה סבלנות לצפות עד ששירת חומסקי תגיע באורח איטי לידי מדרגה גדולה, עמד והזניק אותה כלפי מעלה בבת אחת, בהשאירו פער בין השלבים הקודמים לבין האחרון. ספרו הקודם, “אזוב באבן”, שבו כינס המשורר מבחר שיריו שנתפרסמו עד שנת 1966, משמש בבואה להישגיו הפיוטיים עד אותה שנה. זה היה ילקוט של שירים מזמנים שונים, שביטאו הלכי־נפש שונים, בהיות המשורר שרוי באקלימים שונים. אתה מוצא בו שירי־טבע ושירי־אהבה, שירי־מלחמה ושירי־שואה, שירי רומי ושירי גיטו וארשה, שירי־מולדת ושירי־מדבר, שירי־געגועים ושירי־תהיה. ויש ביניהם בינוניים, טובים וטובים מאוד. אולם ריבוי הנושאים ומערכי־הנפש בספר אחד, פגם קצת בספירת השירה. האישיות הפיוטית האחדותית, כאילו נחבאה בצל הריבוי. כל שער וכל מדור בספר זה היה חשוב לעצמו, וביניהם גם חשובים מאוד, אך הדיוקן של היוצר נבלע בתוך מסכת הדמויות המגוונות ובתוך המקהלה רבת־הקולות, שבקעו ועלו מתוך נפשו.

והנה כעבור שלוש שנים, שלוש שנים בלבד, הוציא חומסקי את ספרו “בעת ובעונה”¹; זהו ספר־שירים, שטבוע בו חותם של אישיות שירית אחדותית, ושסימני בעלות ניכרים בכל אחד מהם. גם בהם אתה מוצא השפעת ראשונים, כגון יעקב שטיינברג, והשפעת המודרנה, אך כולם יצוקים בבית־היציקה שלו, של חומסקי, והם פרי־ייחודו היצירי.

ונעמוד תחילה, ולוא אגב־אורחא, על התבנית השירית של חומסקי, שהיא מזיגה של מסורת ומודרנה. בתבנית זו מנסה המשורר להשתמש בדפוסי־פסוקים מן המקרא או התפילה, כדי להשיג יתר־בליטות להגותי הלירית, או כדי להאדיר את רישומה של האירוניה המכוונת בשיר. שיר כזה הוא “יושבי ביתך”:

בניגוד למה שכתוב בתהילים: “אשרי יושבי ביתך”.

ויש שהוא מטיל עוקץ כלפי מעלה:

משפט אירוני זה מכיל תמצית הטרוניה של האדם כלפי הבורא והבריאה. הלה טוען כנגדו: רבותא גדולה למלוך על העולם בטרם כל יציר נברא, בשעה שלא היו לו מתנגדים ואף לא היה כל קנה־מידה למידת הצלחתה של המלוכה. אך הנה נברא העולם ויצורים שונים מתהלכים בו, וראה נא הבורא. איזה צלמוות ואי־סדרים שוררים בו. הראה נא את כוחך עכשיו ומלוך על העולם בשכל ובתבונה ובצדק.

אולי משום כך משחק אלוהים במחבואים עם האדם ו“מתחפר למטה או בשמיים הגבוהים”. יש הרגשת־אשם בלב האלוהים. הוא חוזר ועושה, בעצם, מה שעשה אדם הראשון לאחר החטא: הוא התחבא. ואם אותה שעה קרא אלוהים אל האדם: “אייך?”, הרי עכשיו קורא האדם אל אלוהים: אייך?

תבנית שירית אחרת משמשת את חומסקי לביקורת אירונית מרה על העולם האנושי שנתרוקן מכל אגדה ומכל אילוזיה, על־ידי התגשמותן של אותן אגדות בצורה שלילית קטלנית. בשיר “זכרונות” כתוב:

הקו המבדיל בין ספרי־שיריו הקודמים לספר־שירים זה הוא, קודם כל, בהעדר כל שירה ציבורית או לאומית. והרי זה לא מפני שאינו חי חיים ציבוריים, אלא דווקא משום שחייו הציבוריים אינטנסיביים מאוד. איני אומר זאת לשבח או לגנאי, אלא מציין עובדה: שירתו שרויה עכשיו בקוטב העצבון, בכוכבו הפרטי. הזמן, השואה, המדינה, הסכנות, נכנסו לבית־הצורף שלו ונעשו מטבעות אישיים, פרטיים. גם קודם לכן היתה לו נטיה להתרכז ב“אני” שלו, אך זאת היתה נטיה, שהשתרגו עליה גם מגמות חזקות אחרות, שהכריעו אותה. עכשיו הוא כולו הוא. אני שכולו אני. ואפילו הוא משתמש בלשון “אנחנו”, כמו: “חיינו הולכים את הים הגדול” הכוונה לאני. זהו מין Maiestatis Pluralis, מתוך ענווה. ואמנם, הבעיות והתהיות הן אינטימיות מאוד ואי־אפשר לשתף בהן אחרים. לאחר שצבר נסיון־חיים רב הריהו עומד לפני עולם מלא תעלומה וחידות, ועמידת־השתאות זו היא מרכז שירתו. שכן, לא זו בלבד שאין פתרון לחידות, אלא – “בין חידה לחידה – החידה האחרת”. (עמ' 11).

שירתו של חומסקי היא לירית־הגותית. היא חותרת לקלוט את העולם לא רק בדרך התחושה והמראה, אלא גם בדרך התפיסה השכלית; אך יודע הוא שאין תשובות מרגיעות ומספקות לשאלות, ולא עוד אלא שהתשובות שניתנו מגובבות הן וספק אם יש בהן אפילו חומר לבניין: