לח. נ. ביאליק

א    🔗

כִּי נָבוֹךְ מִסִּתְרוֹ – וַיִּדֹּר: לְעָצְמוֹ

כְּעַיִן רוֹאָה שֶׁנִּבְהָלָה.

וַיְהִי גִּלּוּיוֹ – כְּנִכְלָם מֵעַצְמוֹ.

תָּמִיד כְּמִמֶּנּוּ וְהָלְאָה.

וַיְפַתּוּהוּ מָרוֹם וּמָבוֹךְ. אֵיךְ יִפָּת

וְסַרְנֵי הַפְּלִשְׁתִּים – כְּעַיִט?

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו לְבָרֵךְ עַל הַפַּת

לִשְׁקֹד עַל בֶּדֶק־הַבַּיִת.

אַךְ בִּפְרֹעַ לֵילוֹת וּבְרִשְׁעוּת הַחֲלוֹם

נִטְלְפוּ שְׂעִירָיו וַיִּרְקֹדוּ

הוּא אִוָּה אֶת הַיּוֹם

הוּא שִׁוַּע אֶל הַיּוֹם

הֵקִיץ – וְהִשְׁבִּיעַ כְּקֹדֶם:

הַבָּרִי! הַבָּרִיא! עֹל חֻלִּין וְהֶכְרַח!

עֲבוֹתוֹת עֲבוֹתוֹת – מוּל בֹּהוּ!

וּבַתְקוֹל כִּי שִׁדְּלַתּוּ: חוֹזֶה לֵךְ־בְּרַח!

הוּא זָעַק:

לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹהוּ.

זָעַק וְהִשְׁבִּיעַ:

עֵת כְּמֹס הִיא! עֵת כְּנֹס!

וּסְתָרָיו קִנְטְרוּ: הִלָּבֵטָה!

וְזֶה סוֹד הִלּוּכוֹ־לְאִטּוֹ: הוּא מָנוֹס

מִתְחַפֵּשׂ כְּפוֹסֵעַ לָבֶטַח.

ב    🔗

הֲשָׁמַעְתָּ נִשּׁוּף אִבְחָתוֹ שֶׁל חוֹטֵב

כִּי יַנְחִית קַרְדֻּמּוֹ – זוֹ הַלְמוּת הַמַּקֶּבֶת!

כָּכָה הוּא כּוֹתֵב

כָּכָה הוּא כּוֹתֵב:

זַכְרוּת גַּרְזִנּוֹ הַחוֹצֶבֶת.

בִּמְחִי אֶחָד – וְאַל הַחְטִיא הַמַּטָּרָה!

זָכַרְתִּי סוֹד מְחַצְּצִים: כַּוֵּן וָדַעַת.

הִיא בָּאָה אַחַר־כָּךְ: יִפְעַת הָעֲטָרָה.

פִּקַּחַת.

הַמַּכָּה וּבוֹקַעַת.

בִּמְחִי אֶחָד! – וְזֶהוּ סוֹד עָצְמוֹ

שֶׁל בֵּית־הַשִּׁיר בְּהַצִּיבוֹ הַשַּׁעַר

וְזֶהוּ שֶׁמַּכְתִּיר מְשׁוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ

בְּכֶתֶר הַחוֹטֵב־בַּיַּעַר.

כֶּתֶר הַחוֹטֵב

וְהַחוֹצֵב

וְהַבַּנַּאי!

יַלְדֵי הַמִּדְבָּר – אַךְ בְּאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת.

הוֹ סוּפוֹת רְנָנַי

הוֹ בִּרְקֵי עֲנָנַי:

כָּלֹא וּבָלוֹם – כִּי מְלֶאכֶת־מַחְשֶׁבֶת.