עַל עַנְפֵי־דַפְנָה פּוֹרַחַת

זוּג יוֹנִים כֵּהוֹת רָאִיתִי.

הָאַחַת הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ,

הַשְּׁנִיָּה הָיְתָה הַסַּהַר.

"הוֹ, שְׁכֵנוֹת טוֹבוֹת, שָׁאַלְתִּי,

אֵי קִבְרִי? קִבְרִי אַיֵּהוּ?"

“בִּזְנָבִי”, אָמְרָה הַשֶּׁמֶשׁ,

“בִּגְרוֹנִי”, אָמַר הַסָּהַר.

וַאֲנִי, כְּשֶׁהָלַכְתִּי

בֶּעָפָר עֲדֵי מָתְנַיִם,

צֶמֶד נְשָׁרִים שֶׁל שֶׁלֶג

וְעַלְמָה עֲרֻמָּה רָאִיתִי.

הָאֶחָד הָיָה מִשְׁנֵהוּ

הָעַלְמָה – לֹא אַף אַחַת.

"נְשָׁרִים טוֹבִים, שָׁאַלְתִּי,

אֵי קִבְרִי? קִבְרִי אַיֵּהוּ?"

“בִּזְנָבִי”, אָמְרָה הַשֶּׁמֶשׁ,

“בִּגְרוֹנִי”, אָמַר הַסַּהַר.

עַל עַנְפֵי־דַפְנָה פּוֹרַחַת

זוּג יוֹנִים עֲרֻמּוֹת רָאִיתִי.

הָאַחַת הָיְתָה הָאַחֶרֶת,

וּשְׁתֵּיהֶן – לֹא אַף אַחַת.