כד לי. ח. רבניצקי    🔗

קורוסטישוב. 96, 10 יאנוואר [כ“ד טבת תרנ”ו].

[לי. ח. רבניצקי]

ידיד יקר ונכבד!

אני כותב אליך המכתב הזה רק מחפצי לדעת את שלומך, אשר לא הודעתני על אֹדותיו זה זמן רב, ומחפצי להודיעך גם על אֹדותי, אשר גם אני עודני חי וקַים ולא מַתִּי לעֹני. ובכלל חפץ אני לקבל ממך מכתב, למען לא יחדל מרוץ המכתבים בינינו; כי מודה אני לפניך אשר לא אדע סופר זולתך ואין לי כל דין ודברים עם עולם הספרות בימים האחרונים האלה, כי רֻבי סוחר ומעוטי סופר, ואם יש אשר תנוח עלי הרוח להתנבאות – לעתים רחוקות אני נִבָּא. והנני מגלה לך, כי קצה נפשי בכל שירי אשר כתבתי עד הנה; — כי כל אלה הם “קטנות”, ואין עדותם עדות על כשרון משורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתֹּב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי והתאוננות היו למכה עוברת ומהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות ומזוגות במים הרבה. ה“בַּכְיָנוּת” – הסמן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו. המשורר האמתי צריך ליצֹר לכה"פ יצירה אחת שלמה ומשֻׁכללת בימי חייו והיא יכולה להכאיב או להשמיח את לבנו. אבל לעמֹד ולקרֹא “הבה נבכה, רבותי” – אין זה אלא מדת דרשנות.

לתשובתך אחכה.

       ח. נ. ביאליק

כה לי. ח. רבניצקי    🔗

[קורוסטישוב, 96, 2/Vi. ג' תמוז תרנ"ו].

[לי. ח. רבניצקי]

ידידי הנכבד!

כבדה התמהמהותך מנשוא, יקירי! יותר משתי שנים אתה יושב על מדוכתך, בורר, כובר ומנפה, מלקט ומתליע עצים לנטיעות – ופרדס¹ אין. מודעתך בהמליץ על־אדות צאתו “בעוד שבועות אחדים”² ממש החִיתני, ועתה שבת עוד הפעם לענותני בתוחלת ממֻשכה מחלה לב. אינך יודע עד כמה “רעבי טובך וצמאי ישעך”³ אנחנו הקוראים הפרובינציאלים, אשר יום צאת איזה ספר טוב לאור – יום טוב הוא לנו, ובפרט בהופיע ספר כפרדסך – ממש הופעת השכינה. חביבי! הַחיה את אחיך עמך והודיעני מתי יבוא היום המקֻוה וראו עיני

רמוני הפרדס – מלבלבים,

נצני השרון – מנצנצים

ומימי הירדן – מתגלגלים…

כי, בלי משוא פנים אומר לך, רוח אלהים מרחפת בין עצי פרדסך וחלום ציון בין עפאיו ישכון, כלו רטֹב ורענן, נעים ובריא כלו.

       המיחל ח. נ. ביאליק

כו לי. ח. רבניצקי    🔗

קוצ’רובו, 24/VIII, כ“ז אלול תרנ”ו

[לי. ח. רבניצקי]

חביבי הנכבד!

היום הובא אלי אל יערי המאסף “הזמן” הנערך ע"י גולדין⁴. עוד לא הספיקה לי השעה לקרא בו כראוי. אך בעברי עליו דרך גלילה ראיתי כי הוא מלא הבלים. ראש מדַבּריו הנהו — —, אשר כנראה הנהו איש צעיר המשתדל להיות איש ולדבר בטעם זקנים ורגילים – סִמן טפשות. והלשון – מארי דאברהם! – אץ קוצץ ממין החדש, אַ לאַ “מגלת טמירין”⁵. עוד הפעם קמו לנו מליצים חדשים, מליצי מלות זרות ומבטאים זרים מתורגמים כצורתם תחת המליצים הישנים, מליצי הפסוקים. ומה נפלא הדבר, שהמה הראשונים הקוראים “שמע ישראל!” למראה בטוי מליצי. מה לי מקושש תבן ומגבב דברים מן המקרא או משפה זרה. אם המֹח ריק והלב נעור – לא יחפו על חסרון זה כל שבעים לשון והגבבא לעולם גבבא. ובכלל כל תֹּכן “הזמן” דל וריק. רֻבּוֹ אינו אלא פוליטונים, מאמרים והערות עתוניים, שירים ממין ידוע… חבל שנתתי לו מפתי.

את מחברת “שלום עליכם”⁶ אשיב לך תומ"י בבואי אל ביתי אל החג הבא בצרוף שיר אחד למען המאסף “האביב” שאתה אומר להוציא⁷, כבקשתך במכתבך האחרון אלי. — איני צריך לבקשך שאל תמסר דבר מן האמור למעלה לשום איש.

ובברכי אותך בכוח"ט לראש השנה אשאר ידידך המכבדך והאוהבך

       ח. נ. ביאליק

גזלן! מתי יצא הפרדס?!