הוֹ, זְמַן טוֹרֵף, הַקְהֵה אֶת צִפָּרְנֵי
הַלַּיִשׁ, תֵּן לָאֲדָמָה לִזְלֹל
אֶת עוֹלָלֶיהָ, תְּלֹשׁ גַּם אֶת שִׁנֵּי
הַטִּיגְרִיס, וַחֲרֹךְ אֶת עוֹף הַחוֹל;
שַׂמַּח אֶת הָעוֹנוֹת וְהַעֲצֵב,
עֲבֹר מַהֵר, הוֹ זְמַן, רְאֵה הַכֹּל.
שׁוּלֵי תֵּבֵל נֶחְלֶשֶׁת תֶּחֱצֶה,
אַךְ לְעָווֹן אֶחָד אֵין שׁוּם מָקוֹם:
אָסוּר שֶׁתְּעַמְעֵם אֶת אוֹר פָּנָיו;
קְמָטִים בְּקֻלְמוֹסְךָ אַל תְּצַיֵּר.
הַרְשֵׁה שֶׁיִּשָּׁאֵר לְלֹא רְבָב,
שֶׁמְּלוֹא יָפְיוֹ לָנֶצַח יִוָּתֵר.
אַךְ דַּע, הוֹ זְמַן קָשִׁישׁ: גַּם אִם תָּרַע,
הוּא יִשָּׁמֵר צָעִיר בְּתוֹךְ שִׁירַי.
Devouring Time, blunt thou the lion’s paws,
And make the earth devour her own sweet brood;
Pluck the keen teeth from the fierce tiger’s jaws,
And burn the long-liv’d phoenix, in her blood;
Make glad and sorry seasons as thou fleet’st,
And do whate’er thou wilt, swift-footed Time,
To the wide world and all her fading sweets;
But I forbid thee one most heinous crime:
O! carve not with thy hours my love’s fair brow,
Nor draw no lines there with thine antique pen;
Him in thy course untainted do allow
For beauty’s pattern to succeeding men.
Yet, do thy worst old Time: despite thy wrong,
My love shall in my verse ever live young.