תֵאוֹקְרִיטוֹס עוֹרֵר בִּי אָז הִרְהוּר

עַל מְתִיקוּת הַזְּמַן שֶׁכֹּה נִכְסַף

וְאֵיךְ נָתַן לְכָל זָקֵן וָטַף,

אוֹתָהּ מַתָּת, נָדִיב וְכֹה בָּרוּר.

לִי בַּלָּשׁוֹן הָעַתִּיקָה נִגְלָה

וְכָל כֻּלִּי נִשְׁטַפְתִּי בִּדְמָעוֹת,

כִּי כָּךְ הוּא בְּמִלִּים כֹּה מַבִּיעוֹת

תֵּאֵר לִי אֶת חַיַּי בִּשְׁאֵלָה:

כֵּן, בְּקוֹלוֹ, כְּמוֹ דְּמוּת שֶׁהִתְקָרְבָה,

אֶת שְׂעָרִי מָשַׁךְ הוּא לְאָחוֹר:

שָׁאַל: "מָה בֶּעָתִיד לָךְ עוֹד נָכוֹן,

וּמָה צָפוּי לָךְ בַּחַיִּים וּבָךְ?"

וּכְשֶׁהֵשַׁבְתִּי: “מָוֶת, זֶה הַכֹּל,”

צִלְצֵל קוֹלוֹ: “צְפוּיָה לָךְ אַהֲבָה!”