אַךְ רַק שְׁלוֹשָׁה הָיוּ בְּעוֹלָמוֹ,

הִקְשַׁבְתִּי לִדְבָרֶיךָ, אֶל הָאֵל,

שָׁמַעְתִּי וְהֵשַׁבְתִּי – הוּא קִלֵּל

הָאֱלוֹהִים, אוֹתוֹ אֶחָד, שֶׁכְּמוֹ

הֵטִיל מִין קְנָס עַל שְׁתֵּי שְׁמוּרוֹת עֵינַי,

קְלָלָה שֶׁל אֲפֵלָה. אִם לֹא לִרְאוֹת

פָּנֶיךָ, הֵן מוּטָב לִי שֶׁאָמוּת,

כָּזֹאת שְׁלִילָה מֵאֱלוֹהִים וַדַּאי

הִיא מַגִּיעָה, וְלֹא מֵאַף אָדָם!

כִּי לְנַתֵּק בֵּינֵינוּ לֹֹא יוּכְלוּ

שׁוּם מְרִיבוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת כְּמוֹ גַּם

סוּפַת רוּחוֹת שֶׁלֹּא יְקַלְקְלוּ.

וְכָךְ כְּשֶׁנִּפָּרֵד מֵהָעוֹלָם,

נִשְׁעַט מַהֵר מֵהַיְּקוּם כֻּלּוֹ.