פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,

מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת

שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,

בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.

אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,

לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם

אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה

קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה

בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְּךָ שֶׁמֵּעַתָּה

נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,

שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְׁכִינָה.