אָז אֵיךְ אֶגְמֹל וּמָה אֶתֵּן תְּמוּרַת

הַנְּדִיבוּת הַנְּסִיכִית שֶׁבָּהּ

הֵבֵאתָ לֵב שֶׁל אַרְגָּמָן, שֶׁל פָּז,

אוֹתוֹ הִנַּחְתָּ עַל סִפִּי – מַתָּת.

הַאִם אֲנִי לוֹקַחַת, מִין אַחַת

שֶׁלֹּא יוֹדַעַת רֹחַב לֵב, קָרָה,

כְּפוּיַת טוֹבָה לְנֹכַח הַתְּשׁוּרָה

וְלֹא נוֹתֶנֶת כְּלוּם, גַּם לֹא מְעַט?

לֹא כָּךְ, אֵינִי קָרָה, רַק עֲנִיָּה.

שְׁאַל אֶת הָאֵל לְפֵשֶׁר דִּמְעוֹתַי

שֶׁבִּגְלָלָן דּוֹהִים צִבְעֵי חַיַּי

וּמַחְוִירִים מֵרֹב שִׁמּוּשׁ. עַתָּה

מוּטָב לְךָ שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיָּד,

פֶּן תֵּרָמֵס מֵעֹנִי, גַּם אַתָּה.