לָכֵן, אִם אַהֲבָה הִיא סוּג שֶׁל גְּמוּל,

אֵינִי לֹא רְאוּיָה לוֹ, וְחִוְרוֹן

פָּנַי וְחֻלְשָׁתִי – לֹא חִסָּרוֹן.

כָּל כֹּבֶד לֵב אֶשָּׂא, בְּכָל כַּמּוּת.

חַיִּים שֶׁל שִׁיר שֶׁפַּעַם, בֶּעָבָר,

הָיוּ חָזוּת הַכֹּל, הָיוּ כְּמוֹ נֵס,

הָיוּ כְּמוֹ עַל אוּרָנוּס לְטַפֵּס,

אִבְּדוּ אֶת צְלִיל הַמַּנְגִּינָה הַשָּׁר.

אַךְ לָמָּה לְקוֹנֵן עַל מָה שֶׁאֵין?

גַּם אִם אֵינֶנִּי רְאוּיָה לְךָ

הֲרֵי טוּבָהּ שֶׁל אַהֲבָה יִתֵּן

לִי חֶסֶד שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה מוּכָן

לִחְיוֹת, לָכֵן לְךָ לֹא אֲמָאֵן,

אַךְ אֲדַבֵּר כְּמוֹ מִי שֶׁרַק דּוֹחָה.