אִם לֶאֱהֹב אוֹתִי, הֲרֵי ­– מוּטָב

שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּשֵׁם הָאַהֲבָה,

וְלֹא בִּגְלַל קְלַסְתֵּר, בַּת שְׂחוֹק טוֹבָה,

שֶׁלֹּא בִּזְכוּת סִגְנוֹן דִּבּוּר תֹּאהַב.

שֶׁלֹּא תֹּאמַר “אֹהַב כִּי נוֹחַ כָּךְ”,

שֶׁכֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בֶּעָתִיד

עוֹד יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד

וְאַהֲבָה כָּזוֹ אוּלַי תֻּכְרַח

לְהִתְפָּרֵק, לָפוּג כְּמוֹ שֶׁנּוֹלְדָה.

וְאַל תֹּאהַב מֵחֶסֶד שֶׁל חֶמְלָה,

כִּי כְּשֶׁאֶחְדַּל לִבְכּוֹת הַאִם תֵּדַע

לִשְׁמֹר אֶת מְלוֹא אַהֲבָתְךָ כֻּלָּהּ?

אֱהַב בְּאַהֲבָה כָּךְ, לְבַדָּהּ,

רַק אַהֲבָה כָּזוֹ תִּשְׂרֹד צְלוּלָה.