אָהוּב שֶׁלִּי, אָהוּב, אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר

שֶׁרַק לִפְנֵי שָׁנָה כָּאן, בָּעוֹלָם,

בִּבְדִידוּתִי, הָיִיתָ כְּבָר קַיָּם.

יָשַׁבְתִּי אָז בַּשֶּׁלֶג וּבַקֹּר

וְלֹא רָאִיתִי אַף פְּסִיעָה, גַּם לֹא

שָׁמַעְתִּי צְלִיל מִלְּבַד דְּמָמָה וְכָאן

מָנִיתִי רַק חֻלְיוֹת בַּאֲזִיקַי

שֶׁלֹּא נָפְלוּ, כִּי בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

נוֹכַחְתִּי –לֹא הוּשְׁטָה לִי יָד, אֲבָל

עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹתָה מִכּוֹס פְּלָאִים

אוֹתָהּ יָכֹלְתִּי לְהַחְמִיץ בִּכְלָל

לוּלֵא אוֹתָהּ פְּרִיחָה. כְּמוֹ נְבִיאִים

חָזִינוּ בַּצְּמִיחָה, וּמָה חֲבָל

עַל מִי שֶׁבְּלִבּוֹ אֵין אֱלוֹהִים.