לִבִּי, אָהוּב, הָיָה כָּבֵד כָּל כָּךְ,

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה עַד שֶׁסּוֹף־סוֹף

עֵינַי זָכוּ לִרְאוֹת וְלֶאֱסֹף

אֶת זִיו פָּנֶיךָ – הַמַּפָּח נִשְׁכַּח.

כְּמוֹ פֶּרַח קִיר מוֹלַלְתִּי אֶת פְּנִינַי,

לִבִּי פָּעַם בַּנֶּשֶׁף בְּתִקְוָה

שֶׁהִתְחַלְּפָה שׁוּב בְּיֵאוּשׁ וּכְבָר

גַּם חֶסֶד שֶׁל הָאֵל סָר מֵעָלַי.

לִבִּי הָיָה כָּבֵד עַד שֶׁאַתָּה

הוֹפַעְתָּ וּבְרֹב עֶדְנָה וָרֹךְ

הִנַּחְתָּ לוֹ לִשְׁקֹעַ, מְלֻטָּף

עָמֹק לְפִי טִבְעוֹ וּבְלִי לַחְסֹךְ

מִמֶּנִּי, מֵעָלַי, אֶת הַמַּבָּט

שֶׁמְּהֻרְהָר, בֵּין כּוֹכָבִים, יִמְלֹךְ.