וְהָאִגְּרוֹת – נְיָר לָבָן, כְּמוֹ רֵיק,

אַךְ הֵן נִרְאוּ חַיּוֹת וְרָטְטוּ

בֵּין שְׁתֵּי יָדַי שֶׁאֶת הַשְּׂרוֹךְ שָׁמְטוּ,

בְּתוֹךְ חֵיקִי הַצְּרוֹר אָז הִתְפָּרֵק.

כָּאן הוּא כָּתַב שֶׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת

אוֹתִי כִּידִידָה, כָּאן הוּא קָבַע

לָבוֹא בְּיוֹם אָבִיב, וְאָז יִגַּע

רַק בְּיָדִי – רָצִיתִי אָז לִבְכּוֹת.

“אֹהַב אוֹתָךְ” הוֹסִיף בְּעוֹד מִכְתָּב.

יָדַעְתִּי, כֹּה נִרְעֶדֶת: אֱלוֹהִים

אֶת הֶעָתִיד עַל עֲבָרִי, נָתַן.

מֵרֹב מִשּׁוּשׁ צִבְעֵי הַדְּיוֹ דּוֹהִים.

וּמָה שֶׁבָּאִגֶּרֶת עוֹד נִכְתַּב

שׁוּב לֹא אוּכַל לוֹמַר, לֹא, לֹא אָהִין.