הוֹפַעְתָּ לִי הַלַּיְלָה בֵּין דְּמָעוֹת,

אֲבָל בַּיּוֹם הֲרֵי חִיַּכְתָּ, מָה

גּוֹרֵם לָהֶן לִזְלֹג, וְעַד כַּמָּה

הֵן בִּגְלָלְךָ, אוֹ כִּי עֵינַי רוֹאוֹת

אֶת הַשַּׁמָּשׁ פִּתְאוֹם נוֹפֵל בְּעֵת

שֶׁאֶת מִזְמוֹר הַהוֹדָיָה שָׁרִים.

בַּדֶּרֶךְ מִשְׁתַּטֵּחַ, אֵיךְ תָּרִים

קוֹלְךָ לְהִשָּׁבַע, הֲרֵי כָּעֵת

אַתָּה רָחוֹק וְלֹא נִרְאֶה; אֲבָל

אֲנִי שׁוֹמַעַת מַקְהֵלָה – אַתָּה

אוֹהֵב? אַךְ אֵיךְ רוֹאֶה, כְּלָל לֹא מוּבָן

אֶת הַתְּמוּנָה, אֶת הַפְּאֵר, מֻתָּר

כָּךְ לְדַמְיֵן אֶת כָּל הָאוֹר הַבָּא

כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת שׁוּב כָּאן, בִּנְחִישׁוּתָן?