הִגַּעְתָּ! בְּלִי מִלִּים הַכֹּל הֻגַּד,

וְתַחַת מַבָּטְךָ כְּמוֹ יְלָדִים

יוֹשְׁבִים, חוֹסִים בַּשֶּׁמֶשׁ, לֹא עוֹמְדִים,

אָשְׁרִי כְּמוֹ שְׁתֵּי שְׁמוּרוֹת עֵינַי נִרְעַד.

רְאִי, שִׂמְחָה פְּנִימִית, רְאִי כַּמָּה

שָׁגִיתִי בִּסְפֵקוֹת, אַךְ לֹא אוּכַל

לְהִתְחָרֵט עַל חֲטָאַי. בִּכְלָל –

אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיַּחַד בִּדְמָמָה

עוֹד נִתְיַצֵּב קְרוֹבִים, בְּהַסְכָּמָה?

אַתָּה תּוֹשִׁיט לִי יָד וּכְשֶׁאֶפְחַד

תִּשְׁלַח לִי לֵב רָחָב, יוֹנָה הוֹמָה,

אֵיךְ לְנַחֵם הֲרֵי אַתָּה תֵּדַע

אֶת גּוֹזְלֵי מַחְשְׁבוֹתַי, כִּי מָה

נוֹתַר לַנְּטוּשִׁים אִם לֹא אַתָּה.