אָמַרְתִּי עִם אוֹתוֹ הַלֵּב, תָּמִיד

אָבוֹא, כְּשֶׁרַק תִּקְרָא לִי, בְּקַלּוּת.

כַּמָּה רֵיקָה אוֹתָהּ הַהִתְחַיְּבוּת –

עַל כָּךְ הַסְּבַךְ שֶׁל הַחַיִּים מֵעִיד.

כְּשֶׁבַּיַּלְדוּת נִקְרֵאתִי, רַק תֵּדַע,

הִפַּלְתִּי זֵר פְּרָחִים אוֹ כָּל מִשְׂחָק,

וְרַצְתִּי לַחִיּוּךְ אֲשֶׁר נָשַׁק

לְכָל בִּלּוּי שֶׁל זְמַן, וְאָז נוֹתַר

אִתִּי בְּצַיְתָנוּת. כָּךְ גַּם עַתָּה:

עוֹנָה לְךָ, וְשׁוּב אֵינִי לְבַד,

לִבִּי הוֹלֵךְ אֵלֶיךָ, כֹּה מֻפְתָּע

כֵּיצַד הַטּוֹב שָׁלֵם, לֹא נֶאֱבַד.

אֶת כַּף יָדְךָ הַנַּח כִּי כָּךְ נִתַּן

לָתֵת מִכָּל הַטּוּב שֶׁלְּךָ לָעַד.