אַךְ סְלַח לִי, כֵּן רַק סְלַח לִי, סְלַח לִי נָא,

עַל כִּי נַפְשִׁי יָדְעָה אֶת גְּדֻלָּתְךָ,

יָדְעָה, אֲבָל בְּכָל זֹאת אֶת דְּמוּתְךָ

הָפְכָה כְּמוֹ לְדִמּוּי שֶׁל חוֹל שֶׁנָּע.

כִּי עֲבָרִי הַמְּרֻחָק סֵרַב

כָּךְ לְקַבֵּל עָלָיו אֶת מָרוּתְךָ,

נִרְתַּע, כִּי אָז מוֹחִי, סְחַרְחַר, בָּחַר

לִשְׁקֹעַ בְּסָפֵק בּוֹ מְעֹרָב

חֲשָׁשׁ וְעִוָּרוֹן שֶׁמְּעַוֵּת,

וְאָז נִדְמֶה כְּאִלּוּ אַהֲבָה

אֵינָהּ אֶלָּא זִיּוּף, אֵינָהּ אֱמֶת.

דָּמִיתִי לְנִצּוֹל סְפִינָה טְרוּפָה

שֶׁמְּקַדֵּשׁ דּוֹלְפִין, זְנָבוֹ רוֹטֵט,

מַנְצִיחַ פֶּסֶל־אֵל שֶׁהִתְהַוָּה.