לְךָ הַכּוֹחַ וְהַחֵן, לָכֵן

תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת פְּנִים הַמַּסֵּכָה

(שֶׁאֶת תּוֹכָהּ הַזְּמַן כְּמוֹ בְּמַכָּה

הִלְבִּין, כְּמוֹ גֶּשֶׁם) אַךְ אַתָּה בּוֹחֵן

אֶת הָאֱמֶת, רַק בָּהּ אַתָּה מַבְחִין.

אַתָּה בְּאַהֲבָה וּבְאֵמוּן –

מַבִּיט בָּרוּחַ שֶׁכָּבְדָּהּ טָמוּן

וּבַמַּלְאָךְ שֶׁכֹּה סַבְלָן מַמְתִּין

בָּעֵדֶן הֶחָדָשׁ שֶׁבּוֹ שׁוּם חֵטְא

גַּם לֹא יָגוֹן אוֹ זַעַם אֵל וְלֹא

שְׁכֵנוּת שֶׁל מָוֶת כְּלָל לֹא תְּשַׁחֵת

אֶת מַבָּטְךָ אֲשֶׁר תָּמִיד כֻּלּוֹ

נוֹתַר שָׁלֵם וּכְלָל לֹא יִתְפַּחֵת.

לַמְּדֵנִי כָּךְ, כְּמוֹתְךָ, בְּטוּב לִמְלֹא.