כֵּן, בָּעוֹלָם יֵשׁ אוֹהֲבִים רַבִּים,

לֹא אֶתְכַּחֵשׁ לָאַהֲבָה הֲרֵי

עוֹד בִּנְעוּרַי שָׁמַעְתִּי כִּי קוֹרֶה

שֶׁנִּיחוֹחוֹ שֶׁל זֵר פְּרָחִים קְטוּפִים

מֻחְלָף בְּאַהֲבָה וְאָז הוּא גָּז.

יֵשׁ מִי שֶׁלֹּא חוֹמְלִים, מִשֶּׁכָּבְשׁוּ,

וּפּוֹלִיפֵמוֹס שֶׁשִּׁנָּיו בִּקְּשׁוּ

לֹא עוֹד לִנְגֹּס אֱגוֹז שֶׁבּוֹ אָחַז,

כִּי קְלִפָּתוֹ מֻחְלֶקֶת מִמָּטָר.

וְכָכָה הִתְהַפְּכָה הָאַהֲבָה,

הָיְתָה לַאֲבַדּוֹן, לֹא כָּךְ אַתָּה,

אָהוּב שֶׁלִּי אֲשֶׁר תָּמִיד אִוָּה

נַפְשֵׁנוּ לְקָרֵב, אָז וְעַתָּה.

לְךָ אֵין מְאֻחָר מִדַּי, רַק כְּבָר.