אֲנִי מוֹדָה לְכָל מִי שֶׁאָהַב

אוֹתִי, מוֹדָה בְּאַהֲבָה דּוֹמָה

לְמִי שֶׁהִתְקָרֵב אֶל הַחוֹמָה,

הִקְשִׁיב שָׁם לְקוֹלִי, גַּם כְּשֶׁשֻּׁלְהַב.

אֲבָל עַד מְהֵרָה כֻּלָּם הָלְכוּ,

לַשּׁוּק אוֹ לִתְפִלָּה, שׁוּב לֹא קְרוֹבִים,

שֶׁלֹּא כְּמוֹתְךָ – אַתָּה תָּמִיד מֵבִין,

וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ הִתְיַפְּחוּת,

מִיָּד שׁוֹמֵט אֶת כְּלִי הַנְּגִינָה,

לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרַי בֵּין הַדְּמָעוֹת.

לָכֵן לַמְּדֵנִי לְהוֹדוֹת, לַמְּדֵנִי נָא!

לִגְדֹּשׁ אֶת הֶעָתִיד, אֶת הַבָּאוֹת,

בְּמַשְׁמָעוּת וְהוֹדָיָה כֵּנָה,

וּלְהַבִּיעַ אַהֲבָה, כָּל עוֹד –