הֵבֵאתָ לִי הֲמוֹן פְּרָחִים, אָהוּב,

שֶׁנִּקְטְפוּ בַּקַּיִץ, עַד שֶׁתַּם,

וְהֵם שׂוֹרְדִים כְּאִלּוּ כָּאן בֵּיתָם,

כְּמוֹ לֹא עוֹרְגִים לַגֶּשֶׁם שֶׁיָּשׁוּב.

לָכֵן, בְּשֵׁם אַהֲבָתֵנוּ קַח

כָּל בְּדַל הִרְהוּר הַבָּא וּמִתְגַּלֶּה,

מָה שֶׁמָּשַׁכְתִּי מֵאַדְמוֹת הַלֵּב,

וְכָל הֲגִיג שֶׁבְּחַדְרִי פָּרַח.

הַסְּבַךְ שֶׁל כָּל צְמָחַי מַמְתִּין לְךָ

שֶׁתְּנַכֵּשׁ, אַךְ יֵשׁ כָּאן גַּם וְרָדִים

וְיֵשׁ קִיסוֹס! אָז קַח אוֹתָם אִתְּךָ,

פְּרָחַי בְּחֶבְרָתְךָ לֹא בּוֹדְדִים.

צִבְעֵי אֱמֶת לַמֵּד אֶת מַבָּטְךָ,

לַלֵּב סַפֵּר: הַשֳּׁרָשִׁים אִתִּי.