מַר סִיגַן לֹא הִצְלִיחַ בְּגִדּוּל עִזָיו, – הֵן הָיוּ אוֹבְדוֹת לוֹ תָמִיד וְכֻלָן בְּדֶרֶךְ אַחַת: בְּבֹקֶר לֹא־עָבוֹת אֶחָד הָיוּ מִתְפָּרְצוֹת וּמְנַתְּקוֹת אֶת הַחֶבֶל, שֶׁבּוֹ הָיוּ קְשוּרוֹת, וּבוֹרְחוֹת אֶל הֶהָרִים, וְשָם בַּגָּבוֹהַּ הָיָה הַזְאֵב טוֹרֵף אוֹתָן. גַּם חַסְדֵי אֲדוֹנָן, גַּם אֵימַת הַזְאֵב – שוּם דָבָר לֹא הֵנִיא אוֹתָן מֵעֲשׂוֹת אֶת הַמַעֲשֶׂה הַזֶה. נִרְאָה הַדָּבָר שֶהָיוּ אֵלֶה עִזִים, אֲשֶר אָהֲבוּ לִחְיוֹת עַל פִּי אֹרַח אֲשֶר בָּחֲרוּ בְעַצְמָן, וְהָיוּ נְכוֹנוֹת לָתֵת כָּל מְחִיר בְּעַד חֻפְשָתָן.
מַר סִיגַן לֹא הֵבִין זֹאת, כִּי לֹא יָדַע אֶת דֶרֶךְ עִזָיו וְלֹא חָדַר אֶל לִבָּן וְנַפְשוֹ מָלְאָה יֵאוּש. הוּא אָמַר אֶל לִבּוֹ:
– אֵין עֵצָה. הָעִזִים מִשְתַּעְמְמוֹת אֶצְלִי, אַף אַחַת לֹא תִשָאֵר אִתִּי.
בְּכָל זֹאת הִתְגַבֵּר עַל יֵאוּשוֹ, וְאָחֲרֵי שֶאָבְדוּ לוֹ שֵש עִזִים בְּאֹפֶן אֶחָד, הָלַךְ וְקָנָה לוֹ עֵז שְבִיעִית. אַךְ בַּפַּעַם הַזֹאת בָּחַר לוֹ עֵז צְעִירָה וְרַכָּה, כְּדֵי שֶיֵקַל לָהּ לְהִתְרַגֵל אֵלָיו.
וְכַמָה יָפָה הָיְתָה זוּ הָעֵז הַקְּטַנָה שֶל מַר סִיגַן עִם עֵינֶיהָ הַתְּמִימוֹת, עִם זְקָנָהּ שֶנִדְמֶה לְזָקָן שֶל שַׂר־חַיִל, עִם פַּרְסוֹתֶיהָ הַשְׁחוֹרוֹת וְהַמַבְרִיקוֹת וְעִם הַצֶמֶר הַלָבָן וְהָאָרֹךְ שֶהָיָה לָהּ לִלְבוּש! וְכָל כַּךְ מַקְשִיבָה וְנוֹחָה הָיְתָה. בְּשַעַת הַחֲלִיבָה לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה, וְלֹא תָקְעָה אֶת רַגְלֶיהָ לְתוֹךְ הַמַחֲלֵבָה. עַיִן לֹא רָאֲתָה עוֹד עֵז בְּדוֹמֶה לָהּ.
שְׂדֵה מִרְעֶה הָיָה לְמַר סִיגַן מֵאַחֲרֵי בֵיתוֹ, וְגָדֵר שֶל בַּרְקָנִים הִקִיפַתּוּ. אֶל הַמָּקוֹם הַזֶה הֵבִיא אֶת חֲנִיכַת בֵּיתוֹ הַחֲדָשָה. הוּא קָשַר אוֹתָהּ אֶל עַמוּד בַּחֵלֶק הַיוֹתֵר יָפֶה שֶבְּכָל הַשָׂדֶה. הוּא שָׂם אֶת לִבּוֹ שֶיְהִי הַחֶבֶל אָרֹךְ לְמַדַי, וּלְעִתִּים תְּכוּפוֹת הָיָה בָא לִרְאוֹת אֶת שְלוֹמָהּ, שֶלֹא יֶחְסַר לָהּ מְאוּמָה. הָעֵז הָיְתָה שְׂבֵעַת רָצוֹן וְאָכְלָה אֶת הָעֵשֶׂב בְּעֹנֶג רַב כָּל כַּךְ, עַד שֶמַר סִיגַן שָׂמַח שִׂמְחָה רַבָּה.
– סוֹף־כָּל־סוֹף, – אָמַר הָאִיש הַתָּמִים הַזֶה בְּלִבּוֹ, – מָצָאתִי לִי אַחַת, אֲשֶר לֹא תֵדַע שִעֲמוּם בְּבֵיתִי.
אֲבָל מַר סִיגַן טָעָה: גַּם הָעֵז הַזֹאת הִשְתַּעְמְמָה בְּבֵיתוֹ.
פַּעַם אַחַת בְּהַשְקִיפָה אֶל הֶהָרִים, אָמְרָה אֶל לִבָּהּ:
– בְּלִי סָפֵק טוֹב שָם מְאֹד. מַה נָעִים לְדַלֵג שָם בֵּין הַשִׂיחִים בְּלִי הַחֶבֶל הָאָסוּר הַזֶה, הַמְגָרֵד וְהַשׂוֹרֵט פְּצָעִים עַל הַצַוָאר. יָאֶה לַשוֹר וְלַחֲמוֹר לִרְעוֹת בְּשָׂדֶה מוּקָף גָּדֵר, אֲבָל לְעִזִים דָּרוּש מֶרְחָב וָחֹפֶש.
וּמֵאָז נַעֲשָׂה לָהּ עֵשֶׂב הַשָׂדֶה תָּפֵל בְּלִי טַעַם, גַּעְגוּעֶיהָ הִתְגַבְּרוּ, בְּשָׂרָהּ כָּחַש, חֲלָבָהּ נַעֲשָׂה הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. הַלֵב הִתְכַּוֵץ מֵרַחֲמָנוּת לְמַרְאֵה הָעֵז, שֶכָּל הַיוֹם הִסְתּוֹבְבָה עַל הַחֶבֶל וְרֹאשָהּ נָטוּי לְצַד הֶהָרִים וּנְחִירֶיהָ פְּרוּשׂוֹת, וְהִיא פּוֹעָה בְעֶצֶב כָּל כַּךְ “מֶה”…
מַר סִיגַן הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה, כִּי אֵין שָלוֹם לְעִזוֹ, אַךְ לֹא יָכֹל לְהָבִין אֶת פֵּשֶר הַדָּבָר. פַּעַם אַחַת, כַּאֲשֶר חָלַב אוֹתָהּ בַּבֹּקֶר, פָּנְתָה אֵלָיו וַתֹּאמֶר לוֹ בִּלְשוֹנוֹ:
– יִשְמַע נָא מַר סִיגַן אֶת אֲשֶר אַגִיד: אֲנִי מִשְתַּעְמֶמֶת אֶצְלוֹ. יַרְשֶה נָא לִי לָרוּץ אֶל הֶהָרִים.
– הוֹי, אֵל רַחוּם! הֲגַם זוּ? – קָרָא מַר סִיגַן נִבְהָל וּמִשְתּוֹמֵם.
מִפַּחַד הִשְמִיט אֶת הַמַחֲלֵבָה מִיָדוֹ. יָשַב עַל יַד עִזוֹ בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב.
– הַאֻמְנָם גַּם אַתְּ, לְבָנָה, רוֹצֶה לַעֲזוֹב אוֹתִי?
וּ“לְבָנָה” עָנָתָה:
– כֵּן, מַר סִיגַן.
– הַאִם לֹא דֵי עֵשֶׂב לָךְ פֹּה?
– לֹא וָלֹא, מַר סִיגַן.
– אוּלַי קָצֵר הַחֶבֶל יוֹתֵר עַל הַמִדָה, אֶפְשָר שֶאַאֲרִיךְ לָךְ אֶת הַחֶבֶל?
– אֵין כְּדַאי לִטְרוֹחַ בָּזֶה, מַר סִיגַן!
– אֻמְלָלָה! כְּלוּם לֹא יָדַעַתְּ, כִּי הַזְאֵב אוֹרֵב בֶּהָרִים? מַה תַּעֲשִׂי כַאֲשֶר יִתְנַפֵּל הַזְאֵב עָלַיִךְ?
– אֲנִי אֲנַגַּח אוֹתוֹ בַּקַרְנַיִם, מַר סִיגַן!
– הַזְאֵב יִצְחַק לָךְ וּלְקַרְנַיִךְ. הֲיָדַעַתְּ אֶת רִינוֹדָה הַגְּדוֹלָה, הַזְקֵנָה, שֶהָיְתָה פֹה בַּשָנָה שֶעָבְרָה. עֵז מְצֻיָנָה הָיְתָה, חֲזָקָה וְאַמִיצָה כְּתַיִש. כָּל הַלַיְלָה נִלְחֲמָה עִם הַזְאֵב, וּלְסוֹף טָרַף אוֹתָהּ לִפְנוֹת־בֹּקֶר.
– הַאֻמְנָם? – רִינוֹדָה הָאֻמְלָלָה! אֲבָל אֵין זֶה וְלֹא כְלוּם, מַר סִיגַן! יְשַלַח נָא אוֹתִי מַר סִיגַן אֶל הֶהָרִים.
– הוֹי, אֵלִי! מָה הִיא הַקְלָלָה הָרוֹבֶצֶת עַל עִזַי? גַּם אֶת זֹאת יִטְרוֹף הַזְאֵב. אַךְ לֹא וָלֹא! לַמְרוֹת רְצוֹנֵךְ אַצִיל אוֹתָךְ. פּוֹחֶזֶת! וּכְדֵי שֶלֹא תְּנַתְּקִי אֶת הַחֶבֶל, אֶסְגוֹר אוֹתָךְ בְּתוֹךְ הַמִכְלָאָה, וְשָם תִּשָאֲרִי.
וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה נָשָׂא מַר סִיגַן אֶת הָעֵז וְהִכְנִיס אוֹתָהּ לְתוֹךְ מִכְלָאָה אֲפֵלָה וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת. אַךְ לַאֲסוֹנוֹ שֶל דָבָר שָכַח לִסְגוֹר גַּם אֶת חַלוֹן הַמִכְלָאָה. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ אֶת שִכְמוֹ לָלֶכֶת, וַתִּקְפֹּץ הַקְטַנָה וַתִּבְרָח.
כַּאֲשֶר בָּאָה הָעֵז הַלְבָנָה אֶל הֶהָרִים, רָבְתָה שָם הַשִׂמְחָה מְאֹד. מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ עוֹד הָאֳרָנִים הַזְקֵנִים מַרְאֶה נֶחְמָד יוֹתֵר מִזֶה. כִּפְנֵי בַת־מַלְכָּה קְטַנָה קִבְּלוּ אֶת פָּנֶיהָ. עֲצֵי הָעַרְמוֹנִים הִשְתַּחֲווּ לְפָנֶיהָ עַד הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶיוּכְלוּ לִנְגוֹעַ בָּהּ וּלְהַחֲלִיק אוֹתָהּ בִּקְצוֹת עַנְפֵיהֶם. פִּרְחֵי זָהָב נִפְתְּחוּ לְפַרְסוֹתֶיהָ וְהֵפִיצוּ רֵיחַ בֹּשֶׂם בְּכָל כֹּחָם. כָּל הֶהָרִים עָלְזוּ וְחָגְגוּ חָג.
נָקֵל לְשָעֵר, מַה מְאֻשָרָה הָיְתָה הָעֵז בַּת הַחוֹרִין! אֵין חֶבֶל, אֵין עַמוּד תָּקוּעַ בָּאֲדָמָה, אֵין דָּבָר, אֲשֶר יִמְנַע אוֹתָהּ מִדַּלֵג וּמִקַפֵּץ וּמֵרְעוֹת בְּכָל אֲשֶר תַּאֲוֶה נַפְשָהּ. וְהָעֵשֶׂב – מָה רַב פֹּה – עַד קַרְנֶיהָ הִגִּיעַ. וּמֶה עָרֵב הָיָה הָעֵשֶׂב הַזֶה! – מָתוֹק, דַּק, מָלֵא עָסִיס, וָרַך וּמְעֹרָב מֵאַלְפֵי מִינֵי צִיצִים; – לֹא אוֹתוֹ עֵשֶׂב גַּס שֶבַּשָׂדֶה הַמֻקָף גָּדֵר! וְגַם הַפְּרָחִים! – פַּעֲמוֹנִיוֹת1 גְּדוֹלוֹת וּכְחֻלוֹת, אֶצְבְּעוֹנִיוֹת שֶל אַרְגָמָן בַּעֲלוֹת גְּבִיעִים עֲמֻקִים, וְיַעַר שָלֵם שֶל פִּרְחֵי שָׂדֶה, מְלֵאִים נֹפֶת צוּפִים.
הָעֵז הַלְבָנָה הִתְגוֹלְלָה בְּתוֹךְ הַפְּרָחִים. הֵרִימָה אֶת רַגְלֶיהָ לְמַעְלָה, וְשִכּוֹרָה לְמֶחֱצָה מֵרוּחַ הַבֹּשֶׂם, הִתְגַלְגְּלָה מִצִדֵי הָהָר לְמַטָה בְתוֹךְ הֶעָלִים הַנוֹפְלִים שֶל עֲצֵי הָעַרְמוֹנִים. וּפִתְאֹם בִקְפִיצָה אַחַת קָמָה עַל רַגְלֶיהָ. הָפּ־הָפּ – וְהִנֵה הִיא טָשָׂה בְרֹאש נָטוּי בִּסְבַךְ הַשִׂיחִים. רֶגַע אֶחָד נִרְאֲתָה בְּרֹאש סֶלַע, וְרֶגַע שֵנִי מִתַּחַת בָּעֵמֶק, פַּעַם לְמַעְלָה וּפַעַם לְמַטָה – וְכָל הַמָקוֹם מָלֵא עֵז לְבָנָה זוּ. נִדְמָה, כִּי יֵש בֶּהָרִים עֶשֶׂר עִזִים שֶל מַר סִיגַן.
וְאֵין דָבָר אֲשֶר יָרְאָה עֵז זוֹ. בִּקְפִיצָה אַחַת עָבְרָה עַל פְּנֵי זִרְמֵי הַנָהָר, שֶזָרְקוּ עָלֶיהָ אָבָק לַח שֶל קֶצֶף. וְאָז, שְרוּיָה כֻלָה בְמַיִם, תִּשְכַּב בְּרֹאש סֶלַע לְהִתְיַבֵּש כְּנֶגֶד הַשֶמֶש. וּפַעַם אַחַת, בְּגִשְתָּהּ אֶל קְצֵה נֵד־הָרִים וּבְפִיהָ פֶרַח קָטָן, הִשְקִיפָה לְמַטָה וְרָאֲתָה בָּעֵמֶק אֶת בֵּיתוֹ שֶל מַר סִיגַן וְאֶת הַשָׂדֶה הַמֻקָף גָּדֵר שֶמֵאַחֲרָיו. לַמַרְאֶה הַזֶה עָלַץ בָּהּ לְבָבָהּ עַד שֶנָזְלוּ דְמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ.
– מַה קָטָן הוּא! – אָמְרָה אֶל לִבָּהּ, – כֵּיצַד יָכוֹלְתִּי לִסְבּוֹל אֶת הַחַיִים הָהֵם!
מִסְכֵּנָה זוֹ בְּעָמְדָהּ בְּגֹבַהּ שֶכָּזֶה נֶעֶשְׂתָה לִגְדוֹלָה בְּעֵינָהּ וְחָשְבָה אֶת עַצְמָה לְעוֹלָם מָלֵא.
יוֹם טוֹב הָיָה הַיוֹם הַהוּא לְעִזוֹ שֶל מַר סִיגַן. לְעֵת הַצָהֳרַיִם נִפְגְשָה בְּעֵדֶר שֶל אֵילִים, אֲשֶר כִּרְסְמוּ עִנְבֵי־פֶרֶא לְתֵאָבוֹן. הַנוֹסַעַת הַקְטַנָה בַּעֲלַת הַלְבוּש הַלָבָן עוֹרְרָה בָּם תִּמָהוֹן וְהִתְפַּלְאוּת. אֶת הַמָקוֹם הַיָפֶה בְּיוֹתֵר הִקְצִיעוּ לָהּ עַל יַד הַגְפָנִים, וְהַזְכָרִים חָלְקוּ לָהּ כָּבוֹד רָב. וְנִדְמֶה גַּם שֶאַיִל צָעִיר אֶחָד, בַּעַל שֵׂעָר שְחַרְחַר־חוּם וּמַבְרִיק, הָיְתָה לוֹ הַזְכוּת לָשֵׂאת חֵן מִלְפָנֶיהָ.
פִּתְאֹם נָשְבָה רוּחַ קְרִירָה. צֶבַע סָגֹל כִּסָה אֶת הָהָר. הָעֶרֶב בָּא.
– הֲסוֹף? – קָרְאָה הָעֵז הַקְטַנָה וְנִשְאֲרָה עוֹמֶדֶת מִשְתּוֹמֶמֶת.
הַשָׂדוֹת אֲשֶר מִתַּחַת נִשְקְעוּ בְּתוֹךְ אֵד. הַכַּר אֲשֶר מֵאַחֲרֵי בֵיתוֹ שֶל מַר סִיגַן נֶעְלָם בֶּעָנָן, וּמִן הַבַּיִת נִרְאָה רַק הַגַג וּמִקְצַת עָשָן מִתְאַבֵּק מִמַעַל לוֹ. הִיא שָׁמְעָה אֶת קוֹל צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים שֶל עֵדֶר שָב הַבַּיְתָה מִן הַמִרְעֶה, וַתִּתְעַצֵב מְאֹד אֶל לִבָּהּ. נֵץ עָבַר עַל פָּנֶיהָ בִּיעָף וַיִגַע בָּהּ בִּקְצֵה כְנָפָיו – הִיא נִרְעֲדָה, וְאָז הִגִּיעַ לְאָזְנֶיהָ קוֹל יְלֵל מִן הָהָר: הוֹ – וּ…
הִיא זָכְרָה עַל דְבַר הַזְאֵב. בְּמֶשֶךְ כָּל הַיוֹם, יוֹם תָּמִים שֶל הוֹלְלוּת וּשְׂמָחוֹת, שָכְחָה לְגַמְרֵי עַל אֹדוֹתָיו. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע עַצְמוֹ הֵרִיעַ קוֹל שוֹפָר מִתּוֹךְ הָעֵמֶק בַּמֶרְחָק. זֶה הָיָה מַר סִיגַן הַטוֹב, אֲשֶר נִסָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִקְרוֹא לְעִזוֹ לָשוּב אֶל בֵּיתוֹ.
– הוֹ – וּ… – יִלֵל הַזְאֵב.
– שוּב! שוּב! – קָרָא הַשוֹפָר.
חֵשֶק הָיָה בְלִבָּהּ שֶל “לְבָנָה” לָשוּב, אַךְ כַּאֲשֶר זָכְרָה אֶת הָעַמוּד, אֶת הַגָּדֵר וְאֶת הַחֶבֶל, נִדְמָה לָהּ, שֶמֵעַכְשָו לֹא תוּכַל לְגַמְרֵי לִסְבּוֹל עוֹד חַיִים כְּמוֹ אֵלֶה וַתַּחְלֵט לְהִשָאֵר.
קוֹל הַשוֹפָר נֶאֱלָם.
הָעֵז הִקְשִיבָה מֵאַחֲרֶיהָ רִשְרוּש עָלִים. הִפְנְתָה אֶת רֹאשָהּ, וַתֵּרֶא בְּתוֹךְ הָאֹפֶל שְתֵּי אָזְנַיִם קְצָרוֹת וּזְקוּפוֹת וּשְתֵּי עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת… זֶה הָיָה הַזְאֵב.
גָדוֹל כַּעֲנָק, וּבְלִי נוֹעַ, יָשַב עַל רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיוֹת, וּבְעֵינַיִם מְלֵאוֹת תַּאֲוָה הִבִּיט אֶל הָעֵז, נָכוֹן לִבְלוֹעַ אוֹתָהּ. הוּא יָדַע, כִּי הִיא לֹא תִמְצָא מִפְלָט לָהּ מִפָּנָיו, עַל כֵּן לֹא נֶחְפַּז לִטְרוֹף אוֹתָהּ. וְרַק כַּאֲשֶר הִפְנְתָה אֵלָיו רֹאשָהּ, נָתַן בִּצְחוֹק רַע קוֹלוֹ:
– חַה־חַה! הִנֵה עִזוֹ שֶל מַר סִיגַן!
וְהֶעֱבִיר אֶת לְשוֹנוֹ הֶעָבָה וְהָאֲדֻמָה עַל שְׂפָמָיו.
אָז יָדְעָה “לְבָנָה” כִּי אָבְדָה, אָבָדָה. בְּזִכְרוֹנָה עָלָה הַסִפּוּר עַל דְבַר רִינוֹדָה הַזְקֵנָה. אֲשֶר נֶאֶבְקָה כָּל הַלַיְלָה עִם הַזְאֵב, עַד שֶנִטְרְפָה לְעֵת בֹּקֶר, וְרֶגַע אֶחָד כְּהֶרֶף־עַיִן נִצְנְצָה מַחֲשָבָה בְּלִבָּהּ, אוּלַי טוֹב יוֹתֵר לִהְיוֹת נִטְרֶפֶת תֵּכֶּף. אֲבָל רֶגַע שֵנִי נִמְלָכָה בְנַפְשָהּ, וּבְראֹש מוּרָד וּבְקַרְנַיִם נְטוּיוֹת עָמְדָה כְּנֶגֶד הַזְאֵב נְכוֹנָה לַמִלְחָמָה, כְּמוֹ שֶנָאֶה לְעִזוֹ שֶל מַר סִיגַן. הִיא לֹא הִתְבָּרְכָה בְּלִבָּהּ לְהָמִית אֶת הַזְאֵב. עִזִים לֹא תְמִיתֶנָה אֶת הַזְאֵבִים מֵעוֹלָם. אַךְ הִיא חָפְצָה לָדַעַת, הֲתוּכַל לְהִתְקַיֵם כְּנֶגֶד הַזְאֵב מֶשֶךְ זְמַן רַב כְּדוֹמֶה לְרִינוֹדָה.
אָז תִּקְרַב הַמִפְלֶצֶת, וְהַקַרְנַיִם הַקְטַנוֹת הִתְחִילוּ יוֹצְאוֹת בְּמָחוֹל.
הוֹי, הָעֵז הָאֲמִיצָה! וְאֵיךְ נִלְחֲמָה בְּכֹחַ וּבִגְבוּרָה! יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר פְּעָמִים אִלְצָה אֶת הַזְאֵב לְהִסוֹג אָחוֹר, כְּדֵי לְהָשִיב רוּחוֹ אֵלָיו. וּבְאֵלֶה רִגְעֵי הַמְנוּחָה נֶחְפְּזָה הַלַקְקָנִית הַלֵזוּ לִתְלוֹש קְצָת מִן הָעֵשֶׂב הַנֶחְמָד וּבְפֶה מָלֵא חִדְשָה אֶת הַמִלְחָמָה.
כֹּה נִמְשַךְ הַדָּבָר כָּל הַלַיְלָה. מִזְמַן לִזְמַן הָיְתָה הָעֵז מַשְקִיפָה עַל הַכּוֹכָבִים, אֲשֶר הִבְרִיקוּ בַּשָמַיִם, וְאָמְרָה אֶל לִבָּהּ:
– לוּ רַק אַחֲזִיק מַעֲמָד עַד הַבֹּקֶר.
וְהַכּוֹכָבִים כָּבוּ אֶחָד אַחַר אֶחָד. “לְבָנָה” נָגְחָה בְּקַרְנֶיהָ בִּשְאֵרִית כֹּחָהּ. הַזְאֵב פָּצַע אוֹתָהּ פֶּצַע עָמֹק.
אוֹר חִוֵר נִרְאָה בִּקְצֵה הַשָמַיִם. מֵחֲצַר אַחַד הָאִכָּרִים הִגִּיעָה קְרִיאַת תַּרְנְגוֹל צְרוּדָה…
– לַסוֹף… – אָמְרָה הָעֵז הָעֲלוּבָה אֲשֶר חִכְּתָה רַק לַבֹּקֶר, כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת נִשְמָתָהּ.
וַתִּתְמַתַּח עַל הָאָרֶץ בְּאַדַּרְתָּהּ הַיָפָהּ וְהַלְבָנָה, שֶהָיְתָה כֻלָהּ מְכֻסָה כְתָמִים אֲדֻמִים שֶל דָּם.
אָז הִשְׂתָּעֵר עָלֶיהָ הַזְאֵב וַיִטְרְפֶנָה.
-
מיני פרחים ↩