פְרַאנְסִי מַאמַאי הַזָקֵן, הַמְנַגֵן בֶּחָלִיל הָיָה בָא אֵלַי לִפְעָמִים בִּשְעוֹת הָעֶרֶב לִשְתּוֹת כּוֹס יַיִן חָדָש. פַּעַם אַחַת סִפֵּר לִי מְאוֹרָע אֶחָד מִמְאוֹרָעוֹת הַכְּפָר, שֶנָפַל פֹּה בְּטַחֲנָתִי לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָנָה. הַסִפּוּר שֶל הָאִיש הַטוֹב הַזֶה נָגַע עַד לִבִּי, וַאֲנִי אֲנַסֶה לִרְשוֹם אוֹתוֹ בַסֵפֶר, כְּמוֹ שֶשָמַעְתִּי אוֹתוֹ מִפִּיו.
שַעֲרוּ אֵיפוֹא בְּנַפְשְכֶם, שֶאַתֶּם יוֹשְבִים בַּטַחֲנָה הַיְשָנָה, וְכַד יַיִן מֵפִיץ רֵיחַ נָעִים לִפְנֵיכֶם, וְהַזָקֵן הַמְחַלֵל בֶּחָלִיל מְסַפֵּר בְּאָזְנֵיכֶם:
לֹא תָמִיד הָיָה כְפָרֵנוּ פִּנָה נִדָחָה וּשְמֵמָה כְּמוֹ שֶהוּא עָתָּה. לְפָנִים פָּרַץ פֹּה הַמִסְחָר בְּקֶמַח. וְהָאִכָּרִים מִכָּל הַסְבִיבָה, עַד מֶרְחָק שֶל עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת, הָיוּ מוֹבִילִים אֶת דְּגָנָם אֶל טַחֲנוֹתֵינוּ. מִסָבִיב לְכָל הַכְּפָר הָיוּ הַגְּבָעוֹת מְכֻסוֹת טַחֲנוֹת שֶל רוּחַ. עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל נִרְאוּ כַנְפֵיהֶן כְּשֶהֵן סוֹבְבוֹת בָּרוּחַ. וְאוֹרְחוֹת חֲמוֹרִים עֲמוּסִים שַׂקִים מְלֵאִים הִשְמִיעוּ צִלְצוּל בְּלֶכְתָּם וּבְשוּבָם תָּמִיד בְּכָל הָרְחוֹבוֹת.
מָה רַבָּה הָיְתָה הַשִׂמְחָה לִשְמוֹעַ כָּל הַיוֹם אֶת צְלִיפַת הַשוֹטִים וְאֶת הַקְרִיאוֹת: “הוּ, הֶאָח” שֶל הַפּוֹעֲלִים בְּטְחָנוֹת. בַּיוֹם הָרִאשוֹן לַשָבוּעַ הָיִינוּ אֲנַחְנוּ הַמְנַגְנִים בִּכְלֵי זֶמֶר עוֹבְרִים מִטַחֲנָה אֶל טַחֲנָה, וּבַעֲלֵיהֶן הָיוּ מַשְקִים אוֹתָנוּ יָיִן.
נְשֵי הַטוֹחֲנִים נִרְאוּ כִמְלָכוֹת, בְּמִטְפָּחוֹת הָרְקוּמוֹת וּבִצְלָבֵי הַזָּהָב עַל צַוְארֵיהֶן. אֲנִי הָיִיתִי נוֹשֵׂא תָמִיד אֶת חֲלִילִי אִתִּי, וְעַד שָעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַיְלָה הָיוּ מְחוֹלְלִים אֶת מְחוֹל הַפַּרַנְדוֹל. עֹשֶר כָּל הַסְבִיבָה וְעֶדְיָהּ הָיוּ הַטְחָנוֹת הָאֵלֶה.
לַאֲסוֹנֵנוּ בָאוּ צָרְפַתִּים מִפַּארִיז וַיִבְנוּ טַחֲנַת קִיטוֹר אֶצְלֵנוּ. כָּל חָדָש מוֹשֵךְ אֶת הַלֵב, וַיַתְחִילוּ אַנְשֵי הַמָקוֹם לְהָבִיא אֶת דְגָנָם אֶל טַחֲנַת הַקִיטוֹר. וְטַחֲנוֹת הָרוּחַ נִשְאֲרוּ בְּלִי עֲבוֹדָה. זְמַן מָה נִסוּ לְהִתְיַצֵב כְּנֶגֶד. אֲבָל גָדוֹל הָיָה כֹּחַ הַקִיטוֹר, וְטַחֲנוֹת הָרוּחַ הִתְחִילוּ נִסְגָרוֹת אַחַת אַחַר אֶחָת. בָּא הַקֵץ לִכְלֵי הַזֶמֶר, לַיָיִן. נְשֵי הַטוֹחֲנִים הַיָפוֹת מָכְרוּ אֶת צַלְבֵי הַזָהָב שֶהָיוּ לָהֶן. הָרוּחַ הֵיטִיב לְנַשֵב, אַךְ כָּנָף לֹא הִסְתּוֹבְבָה עוֹד, וְסוֹף־סוֹף הָרְסוּ אֶת בִּנְיְנֵי הַטְחָנוֹת וּבִמְקוֹמָן נָטְעוּ גְפָנִים וְזֵיתִים.
רַק טַחֲנַת־רוּחַ אַחַת נִשְאֲרָה קַיֶמֶת וַתִּסְתּוֹבֵב בְּאֹמֶץ כְּמִקֹדֶם, עַל אַפָּהּ וְעַל חֲמָתָהּ שֶל טַחֲנַת הַקִיטוֹר. זוֹ הָיְתָה טַחֲנָתוֹ שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל – אוֹתָהּ טַחֲנָה עַצְמָהּ, שֶבְּתוֹכָהּ אֲנַחְנוּ יוֹשְבִים עַתָּה.
הַדוֹד קוֹרְנֵיל הָיָה טוֹחֵן זָקֵן, אֲשֶר נָשַם אֶל קִרְבּוֹ אֲבַק־קֶמַח בְּמֶשֶךְ שִשִים שָנָה, וַאֲשֶר אָהַב אֶת מְלַאכְתּוֹ אַהֲבָה בְּלִי מְצָרִים. כְּיוֹצֵא־מִדַעְתּוֹ הָיָה בְּשָעָה, שֶנִפְתְּחָה טַחֲנַת הַקִיטוֹר. שְמוֹנָה יָמִים תְּמִימִים רָאוּ אוֹתוֹ מִתְרוֹצֵץ בַּכְּפָר, מְחָרֵף וּמְגַדֵּף וּמוֹכִיחַ, שֶבַּקֶמַח שֶל טַחֲנַת הַקִיטוֹר יַרְעִילוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ.
–אַל תֵּלְכוּ אֶל הַחַמְסָנִים הָאֵלֶה, –– קָרָא, – הֵם מִשְתַּמְשִים בְּקִיטוֹר, שֶהַמְצָאַת הַשָׂטָן הִיא. וַאֲנִי – אֲנִי עוֹבֵד בְּכֹחַ הָרוּחַ, שֶהוּא נִשְמַת אַפּוֹ שֶל הָאֵל הַטוֹב!
וּבְקוֹל רָם שִבַּח וַיְהֲלֵל אֶת טַחֲנָתוֹ. אַךְ אִיש לֹא הִקְשִיב אֶל דְּבָרָיו.
בָּחֳרִי אַף סָגַר אָז הַזָקֵן אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ טַחֲנָתוֹ, וַיְחִי שָם בּוֹדֵד לְגַמְרֵי כְּחַיַת פֶּרֶא. לֹא הִשְאִיר אֶצְלוֹ גַם אֶת נֶכְדָתוֹ, נַעֲרָה כְּבַת חֲמֵש עֶשְׂרֵה שָנָה, שֶאַחֲרֵי מוֹת אָבִיהָּ וְאִמָהּ, נִשְאַר לָהּ רַק הַזָקֵן לְבַדוֹ בְּכָל הַתֵּבֵל. וְהַקְטַנָה נֶאֶלְצָה לַעֲבוֹד בְּשָׂכָר בְּבָתֵּי אֲנָשִים זָרִים. וּבְכָל זֹאת נִרְאֶה הָיָה, שֶהַזָקֵן אָהַב אוֹתָהּ אַהֲבָה רַבָּה: כִּי בַיָמִים הַחַמִים, כַּאֲשֶר לִהֲטָה הַשֶמֶש, הָיָה עוֹבֵר בַּדֶרֶךְ כְּאַרְבַּע פַּרְסָאוֹת רַגְלִי, כְּדֵי לְבַקֵר אוֹתָהּ בַּשָׂדֶה שֶהִיא עָבְדָה שָם. וְאָז הָיָה מְבַלֶה אֶצְלָהּ שָעוֹת שְלֵמוֹת, עוֹמֵד, מַבִּיט אֵלֶיהָ וּמוֹרִיד דְמָעוֹת.
אֲנַחְנוּ אָמַרְנוּ בְּלִבֵּנוּ, שֶהַטוֹחֵן הַזָקֵן שִלַח אֶת וִיוֵיטָה מִבֵּיתוֹ מִשוּם קַמְצָנוּת יְתֵרָה, וַנָשֶׂם אָשָם בְּנַפְשוֹ. גַם לֹא יָשָר בְּעֵינֵינוּ, שֶבֶּן אָדָם כָּמוֹהוּ, אֲשֶר עַד הֵנָה הָיָה נִזְהָר שֶלֹא יְחֻלַל כְּבוֹדוֹ בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת, רָץ בָּרְחוֹבוֹת כְּצוֹעֲנִי – יָחֵף וּלְבוּש קְרָעִים. בְּיִחוּד הָיִינוּ אֲנַחְנוּ הַזְקֵנִים מִתְבַּיְשִים בּוֹ, וְהוּא וַדַאי שֶהִרְגִיש אֶת הַדָבָר, בִּגְלַל הַנְהָגָתוֹ בְּבֵית הַתְּפִלָה, שֶהָיָה נִשְאָר תָּמִיד עוֹמֵד עַל יַד הַבִּיאָה בְּיַחַד עִם הַקַבְּצָנִים.
דְּבַר־מָה נָפַל בְּחַיָיו שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל, אֲשֶר לֹא הָיָה בָּרוּר לְפָנֵינוּ. אִיש מִבְּנֵי הַכְּפָר לֹא הֵבִיאוּ אֵלָיו בָּר, וּבְכָל זֹאת הִסְתּוֹבְבוּ כַנְפֵי טַחֲנָתוֹ כְּמִקוֹדֶם… לְעֵת עֶרֶב הָיוּ פּוֹגְשִים אֶת הַטוֹחֵן הַזָקֵן, כְּשֶהוּא נוֹהֵג אֶת חֲמוֹרוֹ הֶעָמוּס שַׂקִים כְּבֵדִים.
– עַרְבָא טָבָא, הַדוֹד קוֹרְנֵיל! – קָרְאוּ אֵלָיו הָאִכָּרִים, – הַטַחֲנָה עוֹבֶדֶת עֲדַיִן?
– עוֹבֶדֶת, בָּנַי, – הָיָה הַזָקֵן מֵשִיב בְּגַאֲוָה – אֵין מַחְסוֹר בַּעֲבוֹדָה, תּוֹדָה לָאֵל.
וְכַאֲשֶר שָאֲלוּ אוֹתוֹ, מֵאַיִן לוֹ הָעֲבוֹדָה הָרַבָּה, הָיָה שָׂם אֶצְבַּע עַל פִּיו וְעָנָה, כְּאִלוּ דָבָר לְאַט עִמוֹ:
– הֵם… אֲנִי עוֹבֵד בִּשְבִיל הוֹצָאַת חוּץ לָאָרֶץ…
וְיוֹתֵר אִי אֶפְשָר הָיָה לְהִוָדַע מִמֶנוּ כְלוּם, וְהַס מִלְהַזְכִּיר שֶיִכָּנֵס אִיש אֶל הַטַחֲנָה לִרְאוֹת מַה נַעֲשָׂה וְנִמְצָא שָם.
אֲפִילוּ וִיוֵיטָה לֹא עָבְרָה אֶת מִפְתַּן הַטַחֲנָה. הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים רָאוּ תָמִיד אֶת שְעָרֶיהָ סְגוּרִים עַל מַסְגֵר, כְּנָפֶיהָ סוֹבְבוֹת. הַחֲמוֹר הַזָקֵן רוֹעֶה בַּכִּכָּר שֶלִפְנֵי הֶחָצֵר, וְחָתוּל גָּדוֹל וְכָחוּש, הַמִתְחַמֵם כְּנֶגֶד הַשֶמֶש עַל דַּף הַחַלוֹן, מַשְקִיף עַל הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים בְּשִׂנְאָה כְבוּשָה.
עַל זֶה הִרְבּוּ הַבְּרִיוֹת לָדוּן אַךְ דַּעַת כָּל בְּנֵי הַכְּפָר הָיְתָה, שֶבְּתוֹךְ הַטַחֲנָה רַבִּים הַשַׂקִים הַמְלֵאִים דִינְרֵי זָהָב מֵהַשַׂקִים הַמְלֵאִים קֶמַח.
אַךְ לְסוֹף נִתְגַלָה כָּל הָעִנְיָן. שִמְעוּ כֵּיצַד הָיָה הַדָּבָר:
כְּשֶהָיִיתִי מְנַגֵן לִפְנֵי הַצְעִירִים בְּשַעַת הַמְחוֹלוֹת, הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי, וְהִנֵה בְנִי הַבְּכוֹר וְהַנַּעֲרָה וִיוֵיטָה הַקְטַנָה נָשְׂאוּ חֵן אִיש בְּעֵינֵי רֵעֵהוּ. הַדָבָר לֹא הָיָה לִי לְמוֹרַת רוּחַ, כִּי שְמָהּ שֶל מִשְפַּחַת קוֹרְנֵיל הָיָה נִכְבָּד בְּעֵינֵי כֹל בְּכָל הַמָקוֹם, וּבְחֵפֶץ לֵב הָיִיתִי רוֹאֶה אֶת וִיוֵיטָה בְּתוֹר כַּלָה בְּבֵיתִי. עַל כֵּן חָפַצְתִּי לְהָבִיא אֶת הַדָבָר לִידֵי גְמַר, וָאֵלֶךְ אֶל הַטַחֲנָה לְדַבֵּר עִם הַזָקֵן. אַךְ כֵּיצַד קִבֵּל הַזָקֵן אֶת פָּנַי! בְּשוּם אֹפֶן לֹא יָכוֹלְתִּי לִפְעוֹל עָלָיו אֲפִילוּ, שֶיִפְתַּח לְפָנַי רַק אֶת הַדֶלֶת. וָאֱהִי נֶאֱלָץ לְהַרְצוֹת לְפָנָיו אֶת הָעִנְיָן דֶרֶךְ חוֹר הַמַנְעוּל, כְּשֶהֶחָתוּל הָרַע הַזֶה מְנַהֵם בְּפָנַי כְּמוֹ שֵד מִשָחַת.
הַזָקֵן לֹא נָתַן לִי לִגְמוֹר אֶת דְבָרוֹ, וּבְגַסוּת יָעַץ לִי לִדְאֹג יוֹתֵר לַחֲלִילִי וּלְבַקֵש אִשָה לִבְנִי בֵּין הַפּוֹעֲלוֹת בְּטַחֲנַת הַקִיטוֹר. קֶצֶף הִתְעוֹרֵר בִּי לְשֵמַע הַדְבָרִים הָרָעִים וְהַזָרִים הָאֵלֶה. אַךְ אֲנִי הִתְאַפַּקְתִּי וָאָשוּב אֶל הַיְלָדִים לְהוֹדִיעַ לָהֶם עַל דְבַר תּוֹצְאוֹת מִשְלַחְתִּי.
הַצְעִירִים הָעֲלוּבִים הַלָלוּ לֹא חָפְצוּ לְהַאֲמִין לִי, וַיְבַקְשוּ מִמֶנִי רִשְיוֹן לָלֶכֶת שְנֵיהֶם יַחְדָו אֶל הַטַחֲנָה וּלְדַבֵּר שָם עִם הַזָקֵן. אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לִמְנוֹעַ אוֹתָם מִן הַדָּבָר הַזֶה וְהֵם יָצְאוּ בְּחָפְזָה לַדָּרֶךְ.
כְּשֶבָּאוּ אֶל הַטַחֲנָה, לֹא הָיָה שָם הַדוֹד קוֹרְנֵיל. הַדֶלֶת הָיְתָה סְגוּרָה, אַךְ הַזָקֵן הַטוֹב שָכַח וְעָזַב אֶת הַסֻלָם בַּחוּץ, וְתֵכֶּף עָלָה רַעְיוֹן בְּמוֹחָם שֶל הַצְעִירִים לַעֲלוֹת בַּסֻלָם וּלְהַשְקִיף בְּעַד הַחַלוֹן, כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲשֶה שָם בְּתוֹךְ הַטַחֲנָה פְּנִימָה.
וּמְשֻנֶה הַדָבָר: עֲלִיַת הַטַחֲנָה הָיְתָה רֵיקָה… אַף לֹא שַׂק אֶחָד שָם, אַף לֹא גַרְעִין בָּר אֶחָד, אַף לֹא סִימָן שֶל קֶמַח עַל הַקִירוֹת וְעַל קוּרֵי הָעַכָּבִיש. גַּם לֹא הָיָה מֻרְגָש הָרֵיחַ הַחַם שֶל דָגָן מְגֹרָס, הַחוֹדֵר אֶל כָּתְלֵי כָל הַטַחֲנוֹת. הַקוֹרָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה כֻלָהּ מְכֻסָה אָבָק, וְהֶחָתוּל הַכָּחוּש יָשֵן עָלֶיהָ.
גַּם הַחֶדֶר הַתַּחְתּוֹן הָיָה שוֹמֵם וְעָזוּב: מִטָה רְעוּעָה הָיְתָה פֹה, אֵיזֶה סְמַרְטוּטִים, פַּת לֶחֶם עַל הַמַעֲלָה שֶל הַמַדְרֵגוֹת, וְזוּלַת זֹאת בַּפִּנָה עוֹד שְנַיִם שְלֹשָה שַׂקִים, מְבֻקָעִים, שֶסִיד וָחוֹל לָבָן נִשְפְּכוּ מִבְּקִיעֵיהֶם.
וְזֶה הָיָה סוֹדוֹ שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל. אֶת הַשַׂקִים הָאֵלֶה הָיָה מוֹבִיל בָּעֶרֶב דֶרֶךְ הָרְחוֹבוֹת, כְּדֵי שֶיֹאמְרוּ הַבְּרִיוֹת בְּלִבָּם, כִּי שַׂקִים מְלֵאִים קֶמַח הוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס, וְהִצִּיל אֶת כְּבוֹד טַחֲנָתוֹ. טוֹחֵן אֻמְלָל, טוֹחֵן אֻמְלָל! טַחֲנַת הַקִיטוֹר לֹא הִשְאִירָה לוֹ כָל עֲבוֹדָה, כַּנְפֵי הַטַחֲנָה הָיוּ סוֹבְבוֹת כְּקֹדֶם, אֲבָל אַבְנֵי הָרֵיחַיִם הָיוּ רֵיקוֹת.
הַיְלָדִים שָבוּ, כְּשֶעֵינֵיהֶם מְלֵאוֹת דְמָעוֹת, וְסִפְּרוּ לִי, מַה שֶרָאוּ. לִבִּי כָאַב בְּשָמְעִי אֶת דִבְרֵיהֶם, וּמִבְּלִי שְהוֹת רֶגַע רַצְתִּי אֶל הַשְכֵנִים וְסִפַּרְתִּי לָהֶם בְּמִלִים מְעַטוֹת אֶת כָּל הַדָּבָר. וְכֻלָנוּ הֶחְלַטְנוּ, שֶתֵּכֶּף וּמִיַד אֲנַחְנוּ מוֹבִילִים אֶל קוֹרְנֵיל הַטוֹחֵן אֶת כָּל הַבָּר הַנִמְצָא בְּבָתֵּינוּ… אָמַרְנוּ וְכֵן עָשִׂינוּ. כָּל יוֹשְבֵי הַכְּפָר יָצְאוּ אֶל הַדֶּרֶךְ. וַנַעַל עַל הַגִּבְעָה – אוֹרְחָה שְלֵמָה שֶל חֲמוֹרִים עֲמוּסִים – בַּפַּעַם הַזֹאת שַׂקִים שֶהֵם מְלֵאִים דָּגָן בֶּאֱמֶת.
הַטַחֲנָה הָיְתָה פְתוּחָה לָרְוָחָה. לִפְנֵי הַפֶּתַח יָשַב הַדוֹד קוֹרְנֵיל וּבָכָה, כְּשֶרֹאשוֹ שָקוּעַ בְּכַפּוֹת יָדָיו. בְּשוּבוֹ מִן הַחוּץ הִתְבּוֹנֵן וְיָדַע, כִּי בִּזְמַן שְהוֹתוֹ מִחוּץ לְבֵיתוֹ חָדְרוּ זָרִים אֶל תּוֹךְ הַטַחֲנָה וַיְגַלוּ אֶת סוֹדוֹ הַמַעֲצִיב.
– אֻמְלָל אֲנִי, אֻמְלָל! – קָרָא – עַתָּה לֹא נִשְאַר לִי כְּלוּם זוּלַת הַמָוֶת… חֶרְפָּה רוֹבֶצֶת עַתָּה עַל הַטַחֲנָה.
וַיֵבְךְ בְּכִי מַר, וּבְכָל מִינֵי כִּנוּיִים שֶל חִבָּה דִבֵּר אֶל הַטַחֲנָה, כְּאִלוּ הָיְתָה זוֹ בֶּן־אָדָם חָבִיב לוֹ.
בְּרֶגַע זֶה עָלוּ הַחֲמוֹרִים עַל הַגִבְעָה, וְכֻלָנוּ קוֹרְאִים בְּקוֹל שָאוֹן, כְּמוֹ מִלְפָנִים, בַּיָמִים הַטוֹבִים לַטוֹחֲנִים:
– הוֹי הַטוֹחֵן! הוֹי, הַדוֹד קוֹרְנֵיל!
וְהַשַׂקִים נֶעֶרְמוּ זֶה עַל גַבֵּי זֶה לִפְנֵי הַפֶּתַח וְגַרְעִינִים יָפִים נוֹפְלִים וּמִתְפַּזְרִים מִכָּל עֲבָרִים עַל הָאָרֶץ.
וְהַדוֹד קוֹרְנֵיל לָטַש עֵינָיו בְּתִמָהוֹן. הוּא מִלֵא אֶת כַּפּוֹ בָּר וּבִצְחוֹק וּבִבְכִי יַחְדָו קָרָא וְחָזַר וְקָרָא: – הֲרֵי דָגָן הוּא, אֵל רַחוּם! הֲרֵי דָגָן אֲמִתִּי זֶה. תְּנוּ נָא לִי לְהַשְׂבִּיעַ עֵינַי בּוֹ.
וַיִפֶן אֵלֵינוּ:
– כֵּן, אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי שוֹב תָּשוּבוּ אֵלָי. בַּעֲלֵי טַחֲנוֹת הַקִיטוֹר הַלָלוּ כֻּלָם חַמְסָנִים הֵם.
אֲנַחְנוּ חָפַצְנוּ לָשֵׂאת אוֹתוֹ בְּהָמוֹן וּבַחֲגִיגָה דֶרֶךְ הַכְּפָר.
– לֹא, לֹא, בָּנַי, – אָמַר: – קוֹדֶם לַכֹּל עָלַי לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הַטַחֲנָה, שִׂימוּ נָא לִבְּכֶם: זֶה כַמָה לֹא בָּא אֹכֶל לְתוֹךְ פִּיהָ.
בְּעֵינַיִם דוֹמְעוֹת הִבַּטְנוּ, כֵּיצַד רָץ הַזָקֵן הֵנָה וָהֵנָה, מוֹרִיק אֶת הַשַׂקִים וּמִתְבּוֹנֵן אֶל אַבְנֵי הָרֵחַיִם, בְּשָעָה שֶגַּרְגְרֵי הַדָּגָן נִטְחָנִים וְהָאָבָק הַיָפֶה שֶל הַקֶמַח מִתְנַשֵׂא לְמוּל הַסִפּוּן.
מֵהַיוֹם הַהוּא וָהָלְאָה לֹא הִשְאַרְנוּ עוֹד אֶת הַטוֹחֵן הַזָקֵן בְּלִי עֲבוֹדָה, עַד שֶבְּבֹקֶר יָפֶה אֶחָד מֵת הַדוֹד קוֹרְנֵיל וְכַנְפֵי טַחֲנָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה – נַדָמוּ, וּבַפַּעַם הַזֹאת – לְעוֹלָם. אַחֲרֵי מוֹת קוֹרְנֵיל, לֹא בָא אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ.
כֹּה בָא הַסוֹף לְטַחֲנַת הָרוּחַ שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל.