לְכָל סִכָּה יֵשׁ רֹאשׁ, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,

יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעָר.

הַמַּחַט? יֵשׁ לָהּ קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,

לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.

יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.

לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.

יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,

לַמְּשֻׁלָּשׁ ­– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.

לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָהּ בּוֹלַעַת,

וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעֹס אֵינָהּ יוֹדַעַת.

הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,

הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,

אֵין שֵׁם־נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,

וְאַף־אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹּא נוֹשֵׁם.