תֵּן לָאָדָם, אֵלִי, גְּדֻלָּה וָהוֹד,

וּלְחַיָּיו בְּנֵה רֶחֶם חֲמוּדוֹת,

וְעֶרְוָתוֹ הָקֵם כְּשַׁעַר רָם

בִּסְבַךְ שֵׂעָר שׁוֹפֵעַ כְּמוֹ יַעַר,

וּבְאַמָּה שֶׁל הִתְעָרוּת אֵין-שַׁעַר

נְהַג וְסַע לִפְנֵי סִיעַת-הַסַּעַר

שֶׁל הַזְּרָעִים הַשּוֹעֲטִים בַּעֲיָם.

וְלַיְלָה תֵּן לוֹ הִתְעַבֵּר בְּשֶׁלִי,

מִסּוֹד אֲשֶׁר עַד לַתְּהוֹם יָרַד;

לֵיל אֲשֶׁר בּוֹ יִפְרַח כָּל גּוּף וְכֶלִי

וּזְמִיר הָאָרֶץ יַעַל רֵיחַ פֶּלְאִי,

לֵיל שֶׁל הַלֵּל, לֵיל שֶׁל מְחוֹלִיאֵלִי,

אֲשֶׁר רֵעוֹ כִּיהוֹשָׁפָט.

וְתֵן לוֹ מֶשֶׁךְ הֵרָיוֹן עַד עֵת,

וּלְבוּשִׁים שֶׁעִם גָּדְלוֹ יִרְוָחוּ.

וּכְכוֹכָב עֲשֵׂה אוֹתוֹ בוֹדֵד,

לְבַל תִּשְׁלֹט בּוֹ עֵיִן סַקְרָן וְזֵד

עֵת יִשְׁתַּנּוּ פָנָיו וְעֵת יִצָּחוּ.

תֵּן לוֹ מָזוֹן טָהוֹר, לֹא לֶחֶם לַחַץ,

הַשְׁקֵהוּ טַל שָׁמַיִם. צוּף בָּהִיר,

וְחַיֵּי תֹם הַמְפַכִּים בְּנַחַת

כִּתְפִלַת עֶרֶב, כִּנְשִׁימַת הַנִּיר.

עֲשֵׂה כִּי יַלְדוּתוֹ הוּא שׁוּב יַשִּׂיג,

אֶת הַנִּפְלָא וְהַסָּמוּי מִדַּעַת,

וְאֶת מַסֶּכֶת מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית

שֶׁנְּעוּרָיו הִקִּיפָה כְּטַבַּעַת.

וְכָךְ צַוֵהוּ לְחַכּוֹת – פָּקוּחַ –

עַד לִדְתּוֹ הַמָּוֶת, אֲדוֹנוֹ,

יָחִיד כַּחֹרֶשׁ הָרוֹעֵשׁ בָּרוּחַ

וְּכְנֶאֱסָף אֶל שְׁאָר עַמּוֹ.