השיחה והויכוח 🔗
חכמי הויכוח רבים הם, אך חכמי השיחה מעטים שבמעטים. אולי מתכוונים המתווכחים לקרב אל השכל, אבל בוודאי שהם מרחיקים מן הלב. ופשיטא שהפולמוס הוא הערמה על גילוי הלב.
השנינה בגודש היא סימן־היכר לבריחה מן השיחה. כל בדיחה מבליעה משהו בלתי נוח להבעה. אפילו היא מאירה כדרך איזו נקודה סתומה. כל שכן שבדיחות מצופפות אוכלות את הנושא. הומור ברשות עצמו משול לקופה של מלח.
בשיחה לבבית אין אף קורטוב נצחנות או עוקצנות וליצנות. היא כולה השתפכות הנפש, ליריקה, אך המהתלה וההומור שרשם פולמוס והתנצחות.
יש אומרים שהשיחה קרה והויכוח חם. אך הרוצים להתחמם על ידי הויכוח באים לרוות צמאונם במים מלוחים.
פותחים בויכוח מתוך אימת השתיקה, ואילו השיחה מכוונת להרוס את המחיצה בין השניים, כדי שיוכלו לשתוק בצוותא.
יש להבדיל בין שיחה הנשזרת מאליה ומחברת שני לבבות כדרך שענפי שני אילנות משתזרים יחד, לשיחה שקושרים אותה במתכוון, בדומה לסוס נוסף לעגלה, לחלצה בכוחות משותפים מבוץ השעמום. שיחה כתרופה נגד השעמום היא בבואה של הויכוח, ויש בה מגרעותיו של זה בלי מעלותיו. היא מלוחה וגם קרה. סופה שהיא נהפכת לעשן־מלים, ללא להט האהבה וללא חמת הזעם של הבקורת. כל אחד מסתתר מתחת למסך המלים כדי להסתיר את עצמו.
בשיחה לאמתה אין תוקפנות ולא חמקנות.
תנור הויכוחים 🔗
תנור הויכוחים מוסק בקש ובקשקוש.
ביד הויכוח 🔗
מוכר, הגונב במשקל, מטיל בסתר את כף־ידו על כף המאזנים להכביד את משקל הסחורה. בריתחת הויכוח מוסיף כל טוען למשקל־נימוקיו גם את בוהן היד, כדי להכריע את כף ההגיון לטובתו, אלא שגם חברו בא עליו בבוהן. יד ליד לא תינקה רע. בוהן היד הוא רמז לחשק הכפיה, הפועל בכל ויכוח.