לֹא עֲנִיִּים הֵם, רַק בְּלִי רְכוּשׁ וְחַיִל,

לְלֹא רָצוֹן וּרְחוֹקִים מִיקוּם;

הַפַּחַד עַל פְּנֵיהֶם כְּאוֹת שֶׁל קַיִן,

קֵרְחִים מִכָּל וּמְכֻסִּים כָּל מוּם.

וְכָל אַשְׁפַּת כְּרַכִּים לָהֶם נִטְפֶּלֶת,

וְכָל חֶלְאַת דְּרָכִים בָּהֶם דְּבֵקָה.

מֻקְצִים מֵחֲמַת מִאוּס כְּמוֹ מִשְׁפֶּלֶת,

וּמֻשְׁלָכִים כְּשֶׁבֶר-כְּלִי, כְּשֶׁלֶד,

כְּלוּחַ שֶׁל שָׁנָה אֲשֶׁר נָפְקָה, –

וּבְכָל זֹאת: אִלְמָלֵא תֵבֵל אֻמְלֶלֶת,

הָיְתָה כַּחֲרוּזִים אוֹתָם מַשְׁחֶלֶת,

לִהְיוֹת לָהּ לְקָמֵעַ מִמַּכָּה.

כִּי הֵם טְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,

וְּכגוּרִים סוּמִים שֶׁבִּמְלוּנָה,

וּמְלֵאֵי אֹמֶן, וּבְיָדְךָ בְּלִי נִיעַ,

וְרַק זֹאת יֹאבוּ:

שֶׁעוֹד לָהֶם יַגִּיעַ

כֹּה עֲנִיִּים הֱיוֹת כְּפִי שֶׁהִנָּם.