ניגודה של הגאוה הוא הענוה ולא ההכנעה. ההכנעה היא פעלתנית וכל פעילות במידות היא פסלנית. הרי שההכנעה היא ענוה פסולה. היא גאוה מגוהצת למשעי, גאוה מצד הביטנה. כל ענוה לראוה כמוה כגאוה. עניו לאמיתו אינו מעמיד פנים חסודות ונמוכות, אינו אומר מי אני ומה אני, אינו אומר ולא כלום, הוא אפילו אינו שותק על עצמו.
לא זו בלבד, שאינו יודע בעצמו שהוא עניו אלא אינו יודע אפילו שהאדם יכול להעלות על דעתו שהוא מחוייב בענוה. אם אני רואה את עצמי עניו, מכלל שעמדתי בשקלא וטריא עם עצמי ובאתי לידי החלטה, שאני עניו או שמידת הענוה הולמת את מעמדי. משל למה הדבר דומה, לאדם האומר החלטתי, שאני קטן־קומה. מה שייך הוא החליט? הרי כזה הוא מבריאתו. עניו לאמיתו הוא כזה מטבעו ומבריאתו. מושכל ראשון ותחושה ראשונית היא.
כלום תיתכן אחרת? אדם במה יתגאה? בצרור עצמותיו, במק־בשרו, במגבלות כוחותיו, בקוצר־מושגיו, בדלות־סגולותיו, בחלופיות שבו? כל בעל חיים חזק, יפה, נמרץ ומהיר־החלטה ממנו, חושיו חדים משלו ונתיב־חייו ישר וברור לפניו לאין ערוך מן האדם, אשר במרבית ימיו תועה הוא בדרכי החיים. העניוות מחוייבת הטבע האנושי ומצווה עלינו גם מטעמי השכל.
אין העניוות בצא והיראה. אולם ההכנעה שמוטה כל עיקרה כלפי חוץ. היא כולה מלבר. ובכן, לא די שתוכה אינו כברה, אף ברה סורו רע, שכן הוא מעשה כפיה, פריצה ושבירה. אמנם, הנכנע שוקד תמיד לשבור את יצר הגאוה. אולם כל שבירה היא עבירה. ואם בלא שבירה אי־אפשר כלל שום תיקון, ואף העניו האמיתי אנוס פעמים לעמוד בפרץ בינו לבין יצרי הרהב. אבל המערכה שלו נטושה בקרבו פנימה ואין אותותיה ניכרים בפניו. הנכנע נלחם עם עצמו בשער־בת־רבים וכל תנועותיו והעוויותיו מכריזות עליו שהוא הכניע בקרבו איתן הגאוה. העניו עובר פעמים עבירת השבירה בצנעה ונדירות ביותר, והנכנע הוא עברין מתמיד ובפרהסיה דווקא.
תדע לך שאפילו מידת חסידות, הפועלת תמיד לפנים משורת הדין, אינה מידה. אין נאה לאדם להיות עקשן נוקשה וצייקן, אבל אינו הולם את חוש היאות גם להיות ותרן ולהעביר בכל על מידותיו. דמו של הזולת אינו סומק טפי מדמו של הותרן. מי התיר לו להיות צדיק ועניו על חשבון רשעותם של אחרים. כל אחד חייב ליטור את כרמו, לשמור על צלם אלהים שבפניו ולהעמיד על זכויותיו. מה שמגיע לו הוא שלו בהחלט. כשם שאסור לגנוב, כך, אסור להגניב. האומר שלי שלך הוא בדאי.
הנכנע הוא בעל גאוה מאידך גיסא. כיוון שלא הצליח להתבלט בתקיפותו, הריהו משתבח בחולשתו, ברפיונו ובשברון־ליבו. טעות היא שאפשר להגיע למידה של שלימות על ידי כל שבירה שהיא. קומה דינה שתהא זקופה וחובה כפולה היא ליישרה בשעה שהיא משתחוה לפני מי שהוא. היה מי שאמר שכפופי־קומה ושבורי־לב, חלכאים ונדכאים לפי מראיהם, אין נותנים להם כלל כניסה לגן עדן. הבכיינים והאבלים מדעת מקומם לא יכירם לא רק במשתה כלולות, אף בחתונה שבשמים. הלויתן אינו אוהב להיאכל בפנים עצובים. בגן עדן כל הצורות מאירות ושמחות. וכלום העולם אינו משמש מכינה לגן העדן?
ההכנעה היא הקליפה הדקה של הגאוה. ואם תמצא לומר, היא הקליפה הגסה שלה, ואילו הגאוה הנגלית היא הקליפה הדקה של עצמה. מי שמתגאה בריש־גלי נמצא מחוייב לנהוג כבוד גם באחרים ולהניח גאוות־גומלין. אולם הנכנע פטור בדרך ההגיון, הבונה את עצמו, מלנהוג כבוד בבריות. הוא נכנע למראית עין, אבל יכול הוא רוחש בעומק־ליבו בוז לכל מי שאינו נראה שפל־רוח כמוהו. הענוה התמימה אינה תובעת גדולה לעצמה, אבל אינה שמה גם כן את נפשה לעפר.
האני אינו דבר של מה בכך. ולא ענין מגונה. הוא חפץ־ערך המסור בידינו לפקדון ואנו מצווים לשמרו כבבת העין. האני הוא באר מים חיים ואסור לירוק לתוך הבאר שאנו שותים מתוכו, קל וחומר להדליחו ללא שיעור.
כל הכנעה יש בה אחד מששים של צביעות, ויותר משמינית של גאוה.