קשה היא ההתישבות בארץ־ישראל בכל המובנים. איני צריך לפרוט את כל הקשיים – הם ידועים למדי אבל הרע היותר גדול הוא שהרבה אנשים, שהיו חובבי ציון בחוץ־לארץ וחלמו על בנין העם והארץ, אחרי שבאו והתישבו פה, אבדו דרך. רבים מהם נתרוקנו מכל תוכן. את האידיאל הלא תפסו כבר. הם כבר באו והתישבו בארץ, והם בונים בתים, פותחים חנויות, סוחרים, מוכרים וכו' וכמובן שצריך להשיג רוחים, והמרבה הרי זה משובח. ומזה באה הירידה המוסרית הגדולה, הטמטום, שדוגמתו לא היתה בחוץ־לארץ, ביחוד בין חובבי ציון. שם היה האידיאל לפנים וכאן הוא לאחור.

והדבר הזה הולך ונשנה גם אצל איזה פקידים וגם אצל איזה סופרים. גם אותם הקרייריות תופסת והם משתעממים מריקנות, מחוסר אידיאל.

נשאר לנו ביחוד הצעיר העובד. אצלו האידיאל בשורה הראשונה. הוא רואה את הארץ והנה היא עוד שוממה. צריך לבנות אותה, ולבנות אותה – כמה קשה!…

ובכל זאת אפשר להתגבר על כל הקושי. אבל לזה דרושה אמונה. אמונה בצדקת מאויינו – למצוא לעמנו מקום עבודה יוצרת וכבוד אנושי בארץ אבותינו, ארץ נביאינו, ארץ חכמינו, ארץ שהיא רוויה טל חיי החיים, שיכול להשקות ולהרוות את האנושיות כולה ולרפאה ממכאוביה הגדולים של מלחמות שאינן פוסקות ושל משברים.

ומאין נשאב את האמונה? הן גדולה היא הספקנות, הכל מוטל בספק, ויש שמגיעים לידי כפירה גמורה, לידי ציניזם מכוער. פלוני כבר התיאש מהכל. הנה זה בורח מארץ־ישראל. לא מצא את הקריירה שבקש. או שחבריו הקניטוהו והוא בורח… למה לא יברח? מה לו ולארץ־ישראל? אם הארץ נותנת פרנסה, כבוד ובשפע – מילא, מדוע לא בארץ־ישראל? אבל אם הפרנסה מועטת, הכבוד לא כל כך מרובה – למה יתענה פה? ומה נדבר על דבר הצעיר הסובל רעב ממש?

ומאין נשאב את האמונה? את האמונה הכבירה, שהיא ממתיקה את המרור שבחיים, הנותנת עוז להתגבר על הכל, וביחוד על עצמנו¹, על הספקנות האוכלת אותנו, על היאוש והכפירה?

אין לנו נביאים. אבל נשארו לנו ספרי נביאים, נשארו לנו ספרי חכמים, אדירי אמונה, נשארה לנו היסטוריה של עם ישראל, נלמוד אותם, נתעמק בהם. נראה איך הם אהבו את ארץ־ישראל, איך הם מסרו את נפשם עליה ועל ידי זה תתעמק אמונתנו ואהבתנו בתוך לבנו…,

וכשתהיה האמונה חזקה ועמוקה בתוך הלב, כשתהיה האהבה לעם ולארץ־ישראל יוקדת ומאירה, אז לא תעלה גם על הדעת עזיבת הארץ. ואז נמצא די כוח לבנות את ארצנו, לסבול בעדה, ולפאר אותה בנטיעות יפות, בזרעים, בפרחים, להסיר ממנה את חרפת השממה ולגרש מקרב לבנו את השעמום ואת הרהורי הכפירה והפקחות של הציניקים.

– תרופה נושנה… – אני שומע אומרים בעקימת שפתים.

– כן, ישנה נושנה! אבל גם השמש ישן נושן והוא לבדו מאיר, מחמם ומפרה.