1. 🔗
אחרי שנרפאתי, לא, אחרי שהפסקתי לזכור במדויק, אחרי שאיפּרתי את מכת המחלה, והעפעפיים על פי פקודתי פיזרו אבק זהב על דוכני הרוכלים בראשי, הגברים, הבהיות, ובתוך ידיעת האיך שכולי טבעתי בה ונראתה לי מִפּה, עיתון מצהיב, פתאום נעים להיות בעולם ללא ההליכה על חוד התער. מעכשיו הרגע קשור לרגע הבא בחוט המובן מאליו. אחרי שהפסקתי להתפלש בגעש שבפארק החזה, נושמת, אבל לא עד לעומק מחשש הכאב
עד למדור הציפורים הקטנות, לא העטלפים, לא.
לא חיה נטולת פנים. שקט, אני אומרת לה, שקט.
הנה, קחי, ואני מפזרת לה פירורי חלת שבת מתוקה.
הניחו, אני אומרת להן, הניחו, כל אחד צריך לחולל נס בעולם הזה, כל אחד צריך להיות בריא.
מה שכבשת בעמל רב תובע ממך את הלב האחר, לא את זה הזוחל מתחת למעיל, מתחת לעור. הוא הפשע שלי והוא גם זה שמחפה עלי.
בוקר טוב, בוקר רע, אני פוגשת אותו בקומי.
זה שנמצא איתי מאז בריאת העולם.
הוא מעמיד פנים שאין לו דעה כאילו הוא סתמי, רק תוחב אצבע לתבשיל הקרוי בפה הפוחד, אהבה. נוקב חור ברשת הקורים.
נשיקה אחרונה לפי השינה, כן או לא, האם אקרא לו בלֵיל הנשמה? הוא לא יתרחק או יתקרב יותר מן הדם, יותר מן הוורידים, פחות מגזיר ציפורן.
לילה טוב, לילה רע. ללא אור מנורה או פנס השפה נופלת מפי מעצמה. תחשוב על גשם או עלים ברוח חזק. אינני מבינה, אני אומרת, יציר משולח על גופֵי הזמנים. אני שולחת יד לתפוס בנקודה. היא תמיד לפנַי או אחרַי, רחוק ממני, אינני מצליחה לעצור, אני נזכרת בי אבל כבר הרחקתי משם מאוד.
2. 🔗
על כל מקווה מים קטן או גדול בתי שואלת אותי: פה היא טבעה? לא מכירה עדיין את ספריה, היא כבר יודעת על סופה.
זו שדרכה על רצפת השיגעון מנחשת את היצירה התלויה מעליו, תוך כדי כיבושו.
יצירת המופת מתרחקת מן השורש. ככל שתתרחק כן תתייקר המנחה. לכאורה היא מאבדת את הכורח במלחמת ההסתרה, אבל כל אותו זמן העולם שיצרה, תיאטרון הבובות שהיא מפעילה, רוקד לקצב נשימת החיה שמתחת לרצפה, מתחת לפני האדמה, מתחת לפני היבשות והאוקיאנים.
ופרצי הלבה מאשרים, זה YOU שמתפרע, YOU שחורג ממכסהו, וזו היא שהלבישה אותו בַּמסכה של יצירות המופת.
אני פוחדת, אני הקורא, עד כמה לפתוח את הוורידים, לשחרר אותו שישתולל בפני האמת, ונשאלת השאלה עד כמה המוזרות היא בתו של השיגעון. עד כמה היומנים, הרומנים, המסות, הם התפרצויות הלבה של הרצפה הקבורה מתחת לרצפה. זה שטח כבוש. ועד כמה הן הימלטות ממנה.
איפה, אם ישנו, הוא האני?
עד כמה האני הוא מחלה ועד כמה הוא ריפוי?