כל בגידה בעם היא בגידה משולשת    🔗

הנעלם העליון הוא כל־כך נעלם, שאדם יכול להתעלם ממנו. ולו, העליון, בוודאי לא איכפת מהי דעת הקהל האנושי עליו. פלוני אומר שזה שבשמים להד"ם – מה בכך? ממילא אין אנו מסוגלים לתפוס את העליון. אבל הוא תופס אותנו. אין ראובן ושמעון גורסים עין צופיה, אך יושב בשמים ישחק וצופה. רעה גדולה מזו הכפירה באדם. השולל את הערך המוחלט של חברו הנברא בצלמו בעצמו הוא מחבל, את דמותו הוא ממעט, את נר נשמתו הוא מכבה. בלי יראת־הכבוד לזולת את נפשנו לא נכבד. מי שאין עליו מורא רוממותו של בשר־ודם מניח מקום להשלטת מורא החיה בחברה האנושית. ורעה כפולה ומכופלת בפריקת עול מלכות העם מעלינו. מומר לעמו הוא ממילא מומר גם לעצמו ולאלהיו. כל בגידה בעם היא בגידה משולשת. עם־מחצבתנו הוא מקור כוחנו. העם הוא בית הגנזים של כל הערכין, העשׂין והלאוין. בן בלי עם הוא גם בן בלי אב ובן בלי אל. סופו להיות איש בליעל, כלומר, איש בלי עול ואיש בלי מועיל, איש חסר־ברכה וחשוך־תנובה. וזהו ענינה של כרת, כריתה מן השורש, תלישות גמורה, וכמה שנאמר: ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. העם הוא צינור השפע וקנה־מדה כאחד, מורה־דרך ויוצר־ערך. בסתר כנפיו אנו באים לידי דביקות במקור החיים ויונקים במישרים מן הקדומים. העם מצילנו מרוב שגגות ומשמש בלם כנגד סטיות משונות ותחלואים שכליים ונפשיים האורבים לנו, כגון ענוה פסולה ורהב תפל, עצבות קשה ושמחה של הוללות, התחסדות נואלה וחמדנות חסרת־רסן, קטנות המוחין ושגעון הגדלות כאחד.

עם של כל הדורות    🔗

עם פירושו עם של כל הדורות, אשר ישנם פה היום ואשר אינם אתנו, עם שבעין ועם שבמופשט. אבות־אבותינו ובני־בנינו, ההמונים הנפוצים בשדות, בסדנאות, בשווקים וברחובות וכלל הנשמות הצרורות בצרור החיים של האומה. אין עם לשיעורין; אין עם מצטמצם בשטח של זמן ולא בכברת־מקום. עם הוא סך־הכל, סולם מוצב בעבר הקדום וראשו מגיע לעתיד הרחוק, סולם המעלות. נשמט שלב אחד נתערער כל הסולם. ואם תמצא לומר, הוא צינור של שפע, כיוון שנתהווה חלל כל שהוא אי־שם בצינור שוב אין הזרימה עשויה כהלכה. החיים זורמים מימי־קדם, העם נעוץ בראשיתו. יש ראשית אחת ולא שתי ראשיות. שוטים אומרים: הנה נתחיל ביצירת העם מבראשית. רצונם בעם־טירון, וזה יהיה חס ושלום עם־נפל. רצונם בעם מנותק משלשלת הדורות ומופקע מן המסורת, תלוש. וזו היא תמימות על סף הזדון. עם־דרדק הוא יצור־רוחם של דרדקאות. מי שנעקר לפני אלפי שנים מאדמת־מטעו, גדול ורם ונשא אף בשברונו, ארז בלבנון המיטלטל בגלות ועל פני ארצות, ישוב לכאן דל־קהה וזמרי הרחוב שלו ישירו לו שיר ערש ליבנטיני.

עם הוא מכלל כל האישים, כל הדורות, כל המעשים בעבר, כל הנדודים בגלויות, כל המסות, כל הנצחונות וכל הכשלונות. לעם אין חלונות; אין בו מקומות ריקים; אין בתולדותיו הפסקות; הוא נהר איתן, הזורם בעוז, אפילו משנה נופים ומחליף צבעים, טבעו אחד הוא. לעולם אותו הנהר. יושב בתוך העם רק מי שיושב בתוך העם לכל דורותיו. אין קונים עם במשיכה של חיי־שעה בתוכו, אף לא במשיכה של חיי דור או דורותיים, ואף לא במשיכה של קליטת שפתו ותרבותו, דיבורו והילוכו, לבושו והברתו הנכונה בהטעמה של מהדרין מן המהדרין. אין אדם רוכש לו עם כדרך שרוכשים מנית־ערך. הערך העליון אינו נקנה אלא טבוע בדם, אף בעמוק מן הדם, בנשמה היתירה, בזכרון השותה ממעינות קדומים. אפילו אדם מקדש לו אומה בדמו עדיין לא נתערה בתוכה. אפילו הוא אזרח בה ובתרבותה עדיין אינו אזרח לדורותיו ובמה שעמוק מן התרבות, היינו, בתורה, כלומר, בתורת־חיים, כי אין תורה אלא תורת־חיים.

יין־קידוש ויין־נסך    🔗

מיזוג סממנים של הכשרון היהודי בתוך יין־נסך של תרבות הגויים לא עלה יפה בשום תקופה. אפילו הוא נותן מזג חריף, אין הוא בגדר מזג טוב, שאין טוב אלא מן העם. ההרכבה היהודית על זמורת זר מגדלת פרי־הילולים, אבל לא פרי־מגדים, לא פרי מאכל טוב ומזין. יוצא מן הכלל היינריך היינה, שאף על פי שחטא, ישראל גמור היה, יהודי לכל דקדוקיו וקמטיו, אזרח בישראל לכל דורותיו ובן־בית בהיכל היהדות המגרד שחקים לכל קומותיו. המסורת היהודית החיה בכל תקופותיה היתה מפכה בעורקיו ומפעמת את קצב דמו. אף־על־פי שרגליו עמדו על מגדל־עופל של תרבות הגויים היה צופה לבית־ישראל ומתוך עומק חזונו של ישראל. דומה, יהודי זה לא יצא מכלל ישראל אלא על מנת לירד לעמק יהושפט ולעשות דין בגויים, להגיד להם פשעם ולהוקיע את הבליהם. כיחזקאל על נהר כבר עמד הוא על נהר הריין וראה מראות שדי ובכל גילה אצבע ה' אלהי צבאות.

הוא לא התכחש לשורש ישראל אפילו כיחש בפיו, והוא כמעט לא כיחש. אף־על־פי שהיה טעון צלב, מעשה־לצון, קשר על לבו עם־מחצבתו כקמיע וכסגולה כנגד משאות־שוא ומדוחים. והיא שעמדה לו להיות חושו נכון להבין דברים לאשורם ולהסביר חזיונות גוי ואדם באור החכמה ממקור החיים. אפילו פעמים חידודו קודם לליבונו לעולם הוא מתכוון לברר וללבן, חריפותו לא שיבשה את סברתו וכנפי־שירתו לא הסיעוהו הרחק מן השכל הישר ומבינת־חיים לאמיתה. אין בו כלום מסיטרא אחרא, אין בו ענבי־רוש, אין בו תרבות רעה. רוב תורותיו – אם ניתנה הרשות להניח תואר מרומם זה להגיונות ולחקירות, ואפילו הם בגדר שיחות נאות מתובלות בחכמה חריפה – יש בהן אור החיים, אור שקט, מבריק, ובכל זאת נאמן ובוטח. כהן הוא לאלהי ישראל ושפתי כהן זה ישמרו דעת. כמטר יערוף לקחו, כטל תזל אמרתו. אין בדבריו עיקש ופתלתול. הם מיישבים את הדעת ומשובבים את הנפש, זורעים אור מתוק, עוקצים, ובכל זאת מנחמים. טעמם עמד בהם עד היום. היה ביהודי זה שישב אל עקרבי הגויים מטעם זקני יהודה, טעם ישראל סבא, המשוחח עם עדת נערים במתק־הגיון ועתים במרי־שיח.

היינה יוצא־דופן    🔗

היינה היה יחיד בדורו ויוצא־דופן בדורות לאחריו, בעל שיעור־קומה שאין משלו הן בעניני דיומא והן בשיחו על חזיונות הנצח. הוא היה חכם טוב, המדבר על כל מרירי־יום ומרירי־יצרים בדי לחכימא ברמיזא. ידע שיעור ומידה והשכיל ליתן קצב לכוחות האופל, הפורצים לצאת אפילו משפתי חכמים. לא נכשל במעשה־חם, לא קרא לנחשים לתיאבון או להכעיס, לא הטיל רסיסי־זכוכית לתוך יערות הדבש של חכמתו, שהגיש לקהל קוראיו. הוא היה בר־לבב אשר לא נשא לתפארת־שוא נפשו ולא נתפתה לשום תורת־שקר, אפילו זו יוצאת מקושטת בעדי־עדיים ומקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכלי החריפות. אך על האגל, המולך יחיד בשעתו, הניף שוט לעגו על שום סתומות ועקומות שבו. גדולה מזו, הוא לא הלך שולל אף אחרי אמתות מבריקות שאינן מחממות. חושו הנבון, הנתון תמיד למרות העם, הורה לו, שלא כל האמתות המבריקות נותנות מזון לנשמות ותיקון לעולם. האמת לעצמה אינה דיה. אף התולעים והנחשים הם אמת. יש אמתות מרוששות. יש אמתות שהן בגדר מטפיסיקה שחורה אפילו נותנים להן צורה של הרצאה מדעית מפורטת. אך כמעט כל רבי הכשרון מבני ישראל, שפעלו בתרבות הגויים מאחרי היינה ואילך, הביאו משנה עקומה, סתומה, אפופה מסתורין שחורים, זרועה מלאכי־חבלה ושוקקת יצרים תהומיים, שאסור לפקח מעליהם את הגל.

כולם הקדיחו את התבשיל. ראה אוטו וויינינגר, פרויד, יעקב ווסרמן, קאפקה, כולם כאחד מגלים זבובי־מות בתוך יין הרקח של החיים, שואלים ודורשים בדברים שהצנעה יפה להם ומרבים שיחה על למה כלה נכנסת לחופה. עמקנים הם, אבל נוקדנים. אריות הם וטורפים. את בן פורת יוסף של החיים הם זורקים לתוך בור של נחשים ועקרבים, ובשכר זה הם מביאים לנו כתונת פסים של מחקרים נאים. יש להם דעות מרעישות עולם, אבל בהם אין דעה לשכך סערת הנפש. הם עוסקים בנשגבות, אך אין בנשמתם דעת השגב. הם מפטפטים את כל המסתורין. לא נתברכו בחסד של חרדת קודש בפני תעלומת החיים. לכן הם רואים רק את השד שבאדם, את שבת השחורה של הנשמה, ואפילו הילד הוא להם דיוקן של מפלצת. אין מורא העם על ראשם וחרדת־אהבתם אליו בלבם. לכן הם מעשירים אותנו בידיעות ומרוששים אותנו בדעת. רק השואבים מתוך המעיינות הקדומים של האומה מגיעים אל עצם הדעת.

אין דעת אלא באהבה ובאין אהבה לעם מצטמצם מקור ההשגה. מי שיוצא מן העם יוצא מן הדעת. אפילו גאונים, אם הם יתומים מעם, מולידים שדין, רוחות ולילין. כל חכמתם היא רקמת קוי־תוהו על אדני־בוהו. שמא תאמר: אם חכמתם החריפה עיקרה שוא, במה זכו להפיץ את תורותיהם ולהתפרסם בעולם? אין מביאים ראיה מפרסום בעולם. שאלו דברי ימי העולם ויגידו לכם כמה מרובים היו כיבושיו והצלחותיו של השוא בכל הזמנים. אף אנו בעינינו ראינו מעשים. על גבינו חרשו תורות שוא ושקר, שמלוא כל הארץ היה כבודן, כגון תורת האדם העליון ותורת הידע התחתון והחיה הצהובה והגזע המיוחס והחומר המושל בכיפה ואדם־אל, הדורש מעל ההר אהבה נאצלה. האפנה עושה כל איוולת לגולת־הכותרת של התבונה. איוולת קשורה ללבבות אינה נעקרת על נקלה, קל וחומר חכמה נואלה, ששוב אינה יוצאת מן המוחות אלא בכוח סופות חזקות של פורעניות, מלחמות ושמדות. לא כדאי להתפעל מאמתות חולות־נופלות, החוגגות נצחונן לשעה או לדורות.

נער חריף כתער    🔗

בספר “מין ואופי”, זה הספר שהוא כולו לשון הרע והלעזה על שר החיים, ועל צער החיים, כתוב בידי נער, חריף כתער, בפרק “כשרון וגאונות” כותב אוטו וויינינגר על קארל קראוס: “מצויים גברים, המוכנים לשאת אשה, שאינם מוצאים בה שום ענין, רק משום שהיא נושאת חן בעיני אחרים. “נישואים” כאלה נעשים לפרקים גם בין האנשים ומחשבותיהם. כוונתי לסופר החי אתנו, המצטיין בצורת־כתיבה קנטרנית, חצופה ומעליבה. כסבור הוא שיש לו שאגת־אריה, אבל הוא רק נובח”. ראויים הדברים האלה לאיש שנאמרו עליו, ויותר מכך לזה שאמרם. בין האריות הנובחים מזרע ישראל בתחומי תרבות הגויים, מחבר “מין ואופי” תופס מקום בראש. הוא הגדיל מבוכה וזרע חושך במוחות, חושך מובהק ומלוטש, חושך מבריק. פשיטא שהיה עילוי, סיני ועוקר הרים. אבל הוא היה עילוי לגריעותא, סיני של שנאה ועוקר הרים של השכל הישר. הוא ראוי לשמש מופת חותך כי באין עם יפרע חזון, כי חכמים ללא עם הם שוטים וסוטים מדרך הישר ומשכל הישר. בלי שרשים עמוקים בתוך העם שבעין ושבחזון, בתוך המסורת החיה, בתוך הזכרון הקיבוצי של העדה, אפשר להמריא למרומי המשחק ההגיוני, אבל אין יוצרים ערכי־חיים. חריפות, ברק, כשרון, כמעט גאוניות אבל לא תורת־אמת, מזון לנשמה, לא סם־חיים, כי אם סם־מות. זכות האומה עומדת אף לרואי־שחורות להצילם מלהסגיר שר החיים בידי מלאך־המות. המוזג רעל לעם סופו בא לידי שנאת־החיים, או להיפך, כל שונא העם סופו שונא חיים. כי מהי שנאת העם אם לא שנאת עצמו? העובר על “בל תשחית” לאחרים משחית עצמו. מחבר “מין ואופי” שילם בעד שנאתו לעמו את המחיר המלא. הניף גרזן הגיונו על עם־מחצבתו לרצחו נפש – עמד והורה שליהודים אין נפש – ונתחייב בנפשו. וויינינגר שנא עמו. קארל קראוס שנא. וארפל לא אהב. פרויד לא חמל. יעקב התחפש בבגדי עשו כדי לקבל ברכתו של יצחק, והלזה יצא בבגדים שאולים מתרבות הגויים לשלוח את קללתו ביעקב.

יש חכמים שלנו חריפים, תלושים לגמרי, כגון קאפקה שענביהם באושים ותורותיהם נוצצות בברק העץ הרקוב. הם אינם שועלים קטנים. הם אריות גדולים. סופם שכולם חיבלו בכרם החיים ופרי רוחם דראון לרוח. ומהם יצאה לפעמים תורה של שנאה לישראל, או שנאת מות למין־האדם.

ויש חכמים יהודים שהם לא רק שלנו, כי אם גם משלנו ובתוך עמם הם יושבים, אבל אין ישיבתם דרך קבע. הם טובלים בתוך ים העם הגדול, אבל רק בראשם וברובם ולא בכל הרמ“ח והשס”ה. לעולם יש בהם איזה טפח שאינו מתכסה במים החיים של האומה, כזית של תלישות. יש שהם אוהבים נאמנים לעם, אך הם אוהבים על הרוב את העם שבחזון ולא שבעין; פעמים הם אוהבים את מרום עם הארץ ולא את דלת העם; או להיפך, אוהבים הדיוטות שבאומה ושונאים תלמידי חכמים; גורסים פת־קיבר של העם ולא את סלתו ושמנו, מקבלים באהבה את ההווה על ממרוריו, אבל אינם רוצים חלק בנחלת־אבות ואינם מסכימים להיות שותפים למסורה. יש מהם אומרים: העם במלוא גשמיותו הוא טעם חיינו, ואילו העם המופשט, הקדום, הוא חזיון־בדים. וכך הם נותנים את העם לשעורים ואינם מניחים אותו בחינת מוחלט וכולל. אחד אומר רק עם של אצילות ואחד אומר רק עם של עשיה, אחד מחפש יהודי שבת־קודש בלבד ואחד להוט אחרי יהודי חול־חולין בלבד. זה וזה אומרים גזורו, עוברים בין בתרי העם, מרסקים את מסכתו השלימה. עם הוא טבעת הקידושין של הפרטים. טבעת שנחצתה לשתים שוב אינה טבעת.

מעשה בובר    🔗

צר לי לומר, מה שאומר להלן ומה שנובע מן לעיל, על החכם בובר, שאני הוגה לו כבוד ויקר, אבל חוששני ששעה זו אהיה ב“אם לא יגיד ונשא עוונו”. על כרחי אגיד. בובר דורש אל המוחלט שבמרום, והוא דורש נאה בפרשת אני ואתה ללמד לבריות את הערך המוחלט שבזולת. אבל דומה, הוא לא ירד לתוך העם המוחלט. לעולם יש בו חלקה שמוטה כלפי חוץ. טפח של תלישות מן העם החי הזה שבעין, ולפי נוסח שיחו על השלום גם מן העם הנהרג, התחרשות לגבי שרידי העם הבוכה למשפחותיו. הוא מבין בשארית ישראל ואינו קרוב כל צרכו לשאר ישראל, למכאוביו בהווה. לכן עלה על הבמה היכן שעלה ומזג יין־קידוש ליין נסך של גוי, שעליו חל מה שנאמר בסוף הפּסוק “האזינו” כ“א. לנו שרידי העם ההרוג, קשה להיכנס בויכוח עם תכנה של “השיחה האמתית ואפשרות השלום”. אין אנו מרגישים משק כנף האמת בשיחה זו ואיננו מבינים כלל מהו סח. פליאה היא, מי שאינו יכול לשוחח אתנו על הענין המקנן כפצע בוער בנפשותינו, מניין לו הכוח לישא עליו משא באזני אלה, שהיו צריכים לשמוע בשנות השואה את שוועות המעונים והמובלים לכבשנים, ולא שמעו אותן בחלחלת הנפש עד היום? מוקשה בעיני במיוחד עצם המעשה, שאיש־תרומות פושט ידו לקבל פרס, יהיה הנותן מי שיהיה, לא כל שכן כשהנותן הוא זה. פרס־כסף בעד־מה? בעד יראת שמים? בעד מתנת־אלהים? בעד שאר־רוח או רוח הקודש? בעד שיחה אמיתית? בעד הטפה לחיים ישרים? בעד הדרכה בהסתכלות בחזון הנצח? בעד הקריאה לעמוד פנים אל פנים עם המוחלט? בעד הוראת דרכים להזדככות הנפש ולתיקון המידות? סופרים ואמנים מחזרים על הגרנות לקבל מתנות־כהונה, פרסים בעד רגשות, להם נאה ולהם יאה, כי הם משחקים לפני הקהל. יש מהם יפי־קול ויפי־ניב, יפי־סגנון ויפי־נגן. סבורים הם שמגיעה להם תמורה. אבל מורים לחזון, מה להם ולפרסים? מלמדי־תורות אינם אמנים וחזנים, כי אם בעלי־תפילה. ומה טעם לקבל פרס בעד שפך־שיח באזני הרבונו של עולם? או שמא תורה אינה תפילה? שמא מועמדים לפרסים הם ירמיהו, הבעש”ט, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, השרף ממוגילניצה, פרנציסקוס מאסיסי?

נדמה לי שאימת העם צריכה להזהיר את החכמים, המשמשים בכהונת מחנכים לדור, מפשיטת היד אל הפרס. חושבני כי כמוני יצטערו רבים ממוקירי בובר הן על המעשה הזה והן על המדרש שנתלוה אליו. יכול שעמידתו על הדוכן ההוא לשיחת־שלום נראתה לדורש ולשומעיו מעין מעמד של שליחות. אבל האמת חובה היא להיאמר: זו היתה עמידת־פּלסתר, האיש לא נשלח. הוא היה שם שליח עצמו. העם לא דיבר מתוך גרונו, כי העם אינו יכול עדיין לדבר שלום על הקברים של ששים רבוא חלליו. שר האומה לא היה עם פיו בדברו, הוא עמד שם יהודי בודד, תלוש, ללא יראת העם על ראשו. בשעה שהושיט ידו לקבלת הפרס ובשעה שדיבר לא היתה ידו מונחת על דופק העם. ולפי שנסתלקה ממנו שכינת העם נסתלק ממנו גם החוש הנכון לדייק בשיעורים ובמידות בניסוח המעשים ובמתן קיצבה למנין העושים בהשמדה ובאחראים לה. הגיבור האגדי בעולם העתיק כל גופו לא היה בר־פגיעה, אך היתה בעקבו נקודת־תורפה, כזית של תלישות, והיא שהסגירה אותו בידי הכוחות המחבלים.

קשה החזות הזאת, קשה היא לכל מוקירי האיש ושיחו.