אוּלַי אֵלֵךְ בַּעֲבִי הַר הַשַׁתָּא,

בּוֹדֵד כְּבֶצֶר בְּעוֹרְקֵי בְעָתָה.

עָמַקְתִּי עַד לֹא אֶרְאֶה קֵץ לְמַטָּה,

וְלֹא מֶרְחָק. הַכֹּל קָרוֹב לִי עַתָּה.

וּלְמוֹ אֶבֶן כָּל קֻרְבָה הָיְתָה.

הֵן אֶת הַכְּאֵב נַפְשִׁי עוֹד לֹא לָמָדָה, –

לָכֵן אֲנִי בָאֹפֶל כֹּה קָטָן.

אַךְ אִם אַתָּה הוּא זֶה: מְחָצֵנִי, רְדָה,

שְׁלַח אֶת יָדְךָ בִי, כִּי לְךָ יָאָתָה,

וְהִשְׁתַּוֵּעַ לִי, כִּי אוֹתְךָ אֵדַע.