בַּיַּעַר, עַל־יַד הַנָּהָר,

שָׁם פֵיָה הָיְתָה מִתְגוֹרֶרֶת;

רוֹחֶצֶת תְּכוּפוֹת… יוֹם אֶחָד

כָּשְׁלָה, הִסְתַּבְּכָה בְּמִכְמֶרֶת.

חָרְדוּ, נִבְהֲלוּ דַּיָּגִים;

וּמַרְקוֹ־בָּחוּר שָׁם אִתָּם הוּא:

תָּפַס הַיָּפָה וְנָשָׁק…

חַמּוֹת נְשִׁיקוֹת – לֹא יִתָּמּוּ.

וְהִיא – בְּיָדַיִם עַזּוֹת –

נִפְתֶּלֶת, גְּמִישָׁה כְּמוֹ גֶרֶשׁ;

מַבֶּטֶת יָשָׁר בְּעֵינָיו,

וְכַךְ מִצְטַחֶקֶת לָהּ חֶרֶשׁ.

וְכָל אוֹתוֹ יוֹם הִתְעַלְּסָה

עִם מַרְקוֹ, עַד חֹשֶׁךְ – וּפֶתַע

אָבְדָה בַּת־רוּחוֹת עַלִּיזָה…

וְנֶפֶשׁ הָעֶלֶם כְּמוֹ מֵתָה.

שׁוֹטֵט הוּא יָמִים וְלֵילוֹת

עַל שְׂפַת הַדּוּנָאי וְגוֹנֵחַ:

“אַיֵּה הִיא?” – אַדְווֹת גּוֹחֲכוֹת:

“אֵינֶנּוּ יוֹדְעוֹת”. – הוּא צוֹוֵחַ:

“כָּזָב! זֶה אַתֶּן לָהּ נוֹשְׁקוֹת!”…

קָפַץ לְחַפְּשָׂהּ עֶלֶם־פֶּתִי,

צָלַל בִּמְצוּלוֹת הַדּוּנָאי…

רוֹחֶצֶת כְּמוֹ קֹדֶם בַּת־שֶׂטִי.

וּמַרְקוֹ אֵינֶנּוּ… אוּלָם

עַל מַרְקוֹ שִׁירָה עוֹד נִשְׁאֶרֶת.

וּמַה חַיֵּיכֶם? תְּבַלּוּ

עוֹלָם, כְּמוֹ תּוֹלַעַת עִוֶּרֶת.

וְאִישׁ לֹא יַגִּיד עֲלֵיכֶם

מְשַׁל־אַגָּדָה אוֹ אַף אֵמֶר;

וְלֹא יְפַזְּמוּ בְּפִזְמוֹן,

וְלֹא יַזְכִּירוּכֶם בְּזֶמֶר.