פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת תְּרוּמָה, פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ“ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות מפורטות בדבר בניית המשכן וכליו ובהבהרת מהותו של המקום המקודש בתקופת הנדודים במדבר.

פרשה זו היא בעלת חשיבות מכרעת בעולם הכוהני, העוסק בהקשרים שונים בארבעה דברים נצחיים:

* במקום המקודש שבו הכרובים, מקום על־זמני מקודש ואלוהי, המייצג את נצחיות החיים, מקום אשר למוות אין שליטה בו, מקום הטרוטופי הקשור לגן עדן ולמשכן או למקדש, למרכבת הכרובים ולשבעה היכלות עליונים. מקום הנודע לאדם רק בספר וסיפור, מקום שלאדם מן הישוב אין כניסה אליו, אלא אם כן הוא נבחר בידי האל להילקח לגן עדן, כמו חנוך בן ירד ‘ספרא רבא’ (הסופר הגדול), סופר הצדק, ‘מרא דאסהדותא’ (אדון העדות), או מלכיצדק כהן לאל עליון הנזכר בשם ‘כהן לעולם’. משכן העדות או אוהל הברית הם ייצוגים ארציים של מציאות שמימית הנודעת בחזון, בנבואה, בספר וסיפור.

* בזמן המקודש הקשור בברית ובשבועה, בספר, מספר וסיפור. הזמן האלוהי, השביעוני, המחזורי, המקודש, הנלמד מאלוהים ומן המלאכים, המחולק לשבתות, שמיטות ויובלים, מהדור השביעי לדורות האדם, ומחולק לשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה מימי האבות, לפי המסורת הכוהנית בספר היובלים. מחזורי זמן שביעוניים מקודשים אלה מפורטים בספר הברית ובתורת כוהנים ונשמרים באוהל מועד ובמקדש.

* בזיכרון המקודש, הכתוב בספרי קודש שנודעו מהאל ומהמלאכים, זיכרון הקשור בשבועה ובברית, בחוק, משפט, תורה ומצווה, בספר, מספר וסיפור. רק בני שבט לוי נבחרים כשומרי הזיכרון, כותביו, מספריו, מלמדיו ומנחיליו, ורק עליהם מוטלת חובה זו, כנאמר להם בדברי אחיהם משה בן עמרם בן קהת בן לוי:

“יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ”. (דברים לג י).

* בפולחן המקודש במקום המקודש, הקובע את מחזור הזמנים השביעוני המקודש ומופקד בידי משמרת הקודש משבט לוי, האחראית לבדה על עבודת הקודש במקדש הארצי, במקביל לעבודת הקודש של מלאכי הקודש בשבעה היכלות עליונים. מלאכים אלה מכונים ‘כוהני קורב’, מלאכי קודש ומלאכי השרת.

קרוב לוודאי שמדובר בסדר אידיאלי חזיוני מושלם, באמת ספרותית הנודעת בחזון או בהתגלות המבקשת לבטא סדר ערכים אידיאלי ולא בדברים גשמיים ומציאותיים היכולים להתקיים בעולם המעשה, ואקדים ואומר ששום דבר הנידון בפרשה זו, החשובה בעיניי עד מאוד, כמי שהקדישה שנים רבות מחייה לעיון בעולם הכהונה והמקדש, המלאכים וכרובי המרכבה, בשני ספריי: ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה’ (מאגנס 2002) ו’זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה' (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2009), איננו נוהג בימינו, ואין לו מקום בימינו.

אביא להלן את כל הפרשה היפה המלמדת על העולם הכוהני האידיאלי, עולם שיש בו מקום מקודש וזמן מקודש, זיכרון מקודש ופולחן מקודש, ושבט מקודש המופקד לבדו על עבודת הקודש ועל הוראת כתבי הקודש, למען תריסר שבטי ישראל, בנוסח מנוקד, ואת הערותיי עליה בדפוס רגיל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

אלוהים קורא למשה בן שבט לוי ומצווה עליו לקרוא לכל העם להשתתף במיזם בנייה והתקנה שבו יפעלו רק בני שבט לוי למען העם כולו. כל העם יתרום מכל אשר לו, כדי לבנות את המקום המקודש בתבנית אלוהית. מילת המפתח בפרק זה היא תבנית המתייחסת לבנית המקום המקודש וכליו, ויש לה חשיבות מכרעת לכל תולדות האמנות היהודית, המתחילה במושג תבנית, פרדיגמה, הנודעת בהתגלות. מדובר בתבנית מופשטת בלתי נראית שנחזתה בעיניו של אדם אחד בלבד, במחזה שראה בשמים, והוא זה שהיה צריך לתרגם את התבנית השמימית מן המופשט למוחש, ברגע שהורה על המעבר הדרמטי מהרוח לחומר ומהאלוהי הנחזה בעיני היחיד, אל הגשמי הנסתר מעיני כל אדם. לכלל זה יש יוצא מהכלל אחד: רק הכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים פעם בשנה ביום הכיפורים, עשוי לראות או לשמוע את הנסתר מבעד למסך סמיך של עשן הקטורת.

אשוב ואדגיש - כל אשר יבנה מכספי התרומה המשותפת של כל העם, יבנה אך ורק על פי תבנית אלוהית בלתי נראית, אותה זכה לראות רק אדם אחד במו עיניו, משה בן עמרם בן קהת בן לוי, והוא זה המנחה את בן אחותו, בצלאל בן חור, לתרגם את הנחזה בעיני רוחו, לתחום המוחש, ומתחיל את מסורת האמנות היהודית השונה מכל אמנות אחרת, אולם עיקרו של הנחזה בהתגלות שמימית שלה זכה רק משה בן עמרם משבט לוי, ייצוגו של הקודש - תבנית המרכבה הכרובים זהב- נסתר מאחורי יריעות ומסכים מעין רואים. למחזה האלוהי הנסתר, שראה משה בתבנית אשר הוראה בהר, יש חלק נראה, היריעות והמכסים והמסגרות המכסים על הקודש, וחלק בלתי נראה, מקודש, הכרובים פורשי הכנפיים והארון המכוסה בכפורת, כולם מזהב, המכונים בשם מרכבה.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

חומרים אלה, אוצרות הספונים בבטן האדמה לפני שהם נכרים בידי אדם, או אוצרות גשמיים חומריים מתכתיים אלה, מיועדים לאמנות כלי המשכן המבטאת את המופשט שבמופשט, את הסמלי והנצחי.

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.

חומרים אלה מהחי והצומח מיועדים ליריעות המשכן. צבע התכלת מופק מארגמון קהה–קוצים שהוא חילזון ימי טורף ממשפחת הארגמוניים. ואילו צבע הארגמן מופק מארגמון חד־קוצים הנקרא גם חילזון הארגמן, המצוי לאורך חופו המזרחי של הים התיכון.

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.

אילים או בעלי חיים מסוג בעלי הקרניים, כמו האיל והיעל, תחשים אינם ידועים מה מהותם הזאלוגית, ועצי שיטים כמו השיטה הקוצנית והשיטה הסלילנית, אלה הם העצים הנפוצים הצומחים במדבר בתנאים קשים ומעניקים צל לחיות ולאנשים.

שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.

חומרים אלה בעיקרם, מלבד השמן למאור, אינם גדלים בארץ ישראל. כל צמחי הקטורת וכל צמחי הבשמים ושמן המשחה הובאו ממרחקי מרחקים בשיירות סוסים או גמלים, מקצווי ערב הסעודית ודרום תימן מצד אחד, ומיבשת אפריקה מצד שני, או מאיים רחוקים כמו ציילון. כולם היו קודש לכוהנים והנוגע בהם או המשתמש בהם מלבד הכוהנים לכל תכלית שאינה מוקדשת באופן בלעדי לעבודת הקודש, נענש באיום ‘מות יומת’.

על המיתוס המופלא של צמחי הקטורת, שמקורם בגן עדן, או בהרי בשמים ביבשות רחוקות ועל זיקתם לשיר השירים שצמחי הקטורת נזכרים בו, והוא הוגדר בגללם בפי רבי עקיבא כקודש קדשים, ראו במאמרי על הקטורת.¹

אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.

אבן השוהם איננה אבן רגילה, היא נזכרת בתיאור נהרות גן עדן,בפרק ב של ספר בראשית, המזכיר את הזהב, הבדולח ואבן השוהם.

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב.

וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.

כל המילים בפסוק לעיל, הזהב, הבדולח ואבן השוהם, מתייחסות לחלק מבגדי הכהן הגדול שיתוארו בהרחבה להלן.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

כאן משפט המפתח - כל ההוראות הנזכרות עד כאן, תכליתן להנחות את המענה האנושי לדרישה האלוהית של בניית מקדש שבו ישכון האל במתחם מקודש בקרב בני ישראל. כל מילה חשובה בפסוק קצר זה. הפניה היא אל העם כולו, החייב להשתתף בבניין המקדש בתרומה ובבנייה. המושג מקדש נגזר מהמילה קודש. קודש הוא תחימת תחומים והגדרת גדרות והגדרות בין כל מה שמבדיל בין הנצחי לחולף, בין היוצר לנוצר ובין הבורא לנברא, בין הנשגב המופשט, לחומרי האנושי, בין נקודת המבט האלוהית היודעת כל מראשית עד אחרית, בוראת, יוצרת, מחוקקת וקובעת מחזורים נצחיים נראים ונשמעים וגבולות נצחיים בין האלוהי לאנושי, לבין עולם האדם בן החלוף, המוגבל, הנפעל על ידי כללים נצחיים אלה, אך נענה להם רק על פי יכולתו ומגבלותיו, במידה משתנה.

בכל תרבות ידועה לנו, יש או היו מקדשים או מקומות מקודשים, צביונם החומרי שונה ותכנם משתנה, אולם הם תמיד מסמלים את המרחב המתוחם אשר בו הסמלי מייצג את המופשט, המוחשי מייצג את הנצחי, והחלופי מייצג את שאיננו בן חלוף. תכליתם של המקדש ושל עבודת הקודש הנערכת בו באופן ריטואלי מחזורי ידוע מראש, היא לקרב במקום קבוע, במועד קבוע, ובאופן טקסי קבוע בין האלוהי לאנושי, במועדים ובקורבנות. קרבנות אלה יכולים להיות פרחים ופירות, סרטי נייר, חבלים, נרות, חפצי ערך, תכשיטים, מטבעות, פסלים, אביזרי בריאות, בעלי חיים או בני אדם.

בתרבויות שונות מייצג המרחב המקודש מטרות שונות וייצוגים סמליים שונים, אבל בכל מקדש יש עבודת קודש ומשמרת קודש וסיפור מקודש ומחזורי זמן מקודשים וביטויי פולחן שונים הנשמרים בידי כוהנים, שתכליתם להשפיע ברכה ושפע ובריאות, חיים וחסד, פריון ואריכות ימים על המתפללים ובני ביתם, על עולי הרגל ובני שבטם, או על מקריבי הקרבנות וקרוביהם.

הביטוי וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הוא רב עניין ורב משמעות. האל איננו שוכן בתוך המקדש - בתוכו - אלא בתוכם, בקרב בני ישראל שבמחיצתם נבנה המקדש או מוקם המשכן/ המקדש. הפועל שכנתי מוכר לכל דובר עברית מהמילה שכן או שכונה, במובן שכן טוב, בזיקה למקום מגורים משותף, אבל רק מעטים מכירים אותו מהמילה שְׁכִינָה, המייצגת את הנוכחות האלוהית בעולם, בזיקה לעם ישראל הנודד, בשעה שאין יותר מקדש או משכן. המילה משְׁכן נגזרת מהפועל ש.כ.ן - המקום שאלוהים בוחר לשכן את שמו שם.

כשלא יהיה יותר לאלוהים בית או משכן, אחרי חורבן בית שני, בשנת שבעים לספירה, וכשלא תהיה לאל עיר מקדש שבחר לשכן את שמו שם, אחרי שהקיסר הרומי אדריאנוס חרש את עיר המקדש לעיים והפך אותה לתל חרבות, בשנת 136 לספירה, בעקבות מרד בר כוכבא, ימציאו חכמים את המילה שְׁכִינָה כביטוי לממד חדש של האלוהות השוכנת עם בני ישראל הגולים, בכל מקום שנדדו וגלו ודברו בו בלשון הקודש, או שוכנת עם כל שלושה שלומדים תורה, או עם כל מנין של עשרה מישראל שמתפללים. ייחודה של ישות אלוהית חדשה זו, שיצאה מקודש הקודשים אשר בו שכנה קודם לכן, הוא שהיא תוארה בלשון נקבה כשפועל נוסף לשמה. כשהיא מדברת היא מדברת בלשון נקבה. כל זה יקרה כאלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר, לפי שעה האל המקראי הנעלם, האל הנצחי, הבורא, המחוקק והמצווה, האל הקדוש והנורא, מדבר בלשון זכר בלבד.

בכל מקדש אחר, מקובל להציג ביטוי חזותי של האל או האלה שהמקדש מיועד להם, רבים מאתנו ראו במסעותיהם ברחבי העולם מקדשים של אלי יוון עם פסלי זאוס, אתנה או אפולו, ומקדשים הודיים עם פסלים של קרישנה, ברהמה ווישנו או עם צלמה של האלה קאלי או האלה סארוואסטי, ומקדשים רבים נוספים לאלים שונים, אולם כשאלוהים המופשט שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ויש לו רק קול דובר בגוף זכר, מבקש לבנות לו מקדש, הוא איננו אומר מלכתחילה מה תהיה מהות מציאותו במקדש ומה הוא שייצג את שכינתו במשכן, אולם הוא מבקש מקום לשכון בו או לשכן ממד אחד שלו, זה הנגיש לאדם.

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

כאן אומר אלוהים את המשפט המופלא העובר מגוף ראשון יחיד הווה, לגוף שני רבים עתיד - אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, ואתם, בני עמי, תעשו ברוחכם ובידיכם ובכישרונכם ותבונתכם, את התבנית השמימית שאתה, משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, ראית לבדך בהר, בעולם האדם.

כפי שציינתי לעיל מילת המפתח היא תַּבְנִית. לכל דבר במקום המקודש יש תבנית שמימית, אותה הראה אלוהים למשה לבדו, אין כאן בחירה אנושית, טעם אנושי, כישרון אנושי או יוזמה אנושית, נהפוך הוא, יש כאן תבנית אלוהית חזיונית או פרדיגמה שמימית אלוהית נצחית, או divine pattern or divine paradigm-כלומר יש מקדש עליון בשמי מעלה, שיש בו מנורה וארון ומזבח וכרובים, ומשה לבדו זכה לחזות בו בשעה של התגלות על הר סיני, והוא לבדו אמור לתרגם את הפלא שנגלה לעיניו או את המחזה שראה בעולמות עליונים, ללשון אנוש. עליו לבדו מוטל למצוא ביטוי אנושי למרחב האלוהי החזיוני הנעלם, הלא נודע לאדם לפניו, כדי שמישהו נבחר, מבין בני אנוש, יוציא מן הכוח אל הפועל את החזון המופשט אל המרחב המוחשי, בכוח תבונתו וכישרונו. כאמור, כאן ברגע זה מתחילה האמנות היהודית המושתתת בתודעתה על תבנית אלוהית נסתרת מעין כל חי, שנגלתה בפני אדם אחד בלבד, שלפניו נפתחו השמים וראה מראות אלוהים. במסורת הכוהנית במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא־כד), ראשון יודעי קרוא וכתוב, שלמד קריאה כתיבה וחישוב מהמלאכים, ראה מראות שמימיים לפני משה, כשנלקח לגן עדן, כמפורט בספר חנוך ובספר היובלים. חנוך רק מתבקש לכתוב על מראות אלוהיים אלה, אחרי שלימד את בנו מתושלח לקרוא ולכתוב, לפני שחזר לגן עדן וזכה לחיי נצח של עד נצחי וסופר צדק, היושב וכותב את כל מעשי בני האדם ואת כל מראות השמים. משה לעומתו התבקש להוציא מן הכוח אל הפועל את כל אשר הוראה בהר.

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.

האל מצווה על בני עמו שיבנו לו ארון מעץ שיטה שמידותיו נתונות.

שיעור אורך האמה המדויק לפי מידת זמנינו, שנוי במחלוקת מאז ראשית האלף השני. לדברי הרמב“ם אורך האמה הוא 45.6 ס”מ. אולם פוסקים שונים, ובהם רבי יחזקאל לנדא מפראג בעל ‘נודע ביהודה’, הגאון מוילנה, החת“ם סופר, ו’החזון איש', הטילו ספק במהימנות המסורת המקובלת כי אורך האמה נע בין 45–48 ס”מ, וסברו כי אורכה נע בין 56–58 ס"מ. מכל מקום אם נחשב אמה כחצי מטר נהיה בטווח ההערכה הנכון.

השיטה המדברית ששמה המדעי הוא Acacia נפוצה במדבריות ובאיזורים טרופיים. המשכן וכליו נבנו מעצי שיטים המצויים במדבר כעץ סוככי מעניק צל.

וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב.

הזהב מקורו בגן עדן, כנזכר בפסוק המצוטט לעיל על נהרות גן עדן, מבראשית פרק ב.

וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.

ציפוי הזהב של עצי השיטה מהם עשוי הארון, ושמונה טבעות הזהב הקשורות למוטות הארון, המצופים זהב, קושרים את זהב גן עדן השמימי לזהב המשכן הארצי, מבנהו וכליו.

וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב.

וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם.

הבדים מצופי הזהב הם המוטות המנוסרים שנוסרו מעצי השיטה שנזכרו לעיל

בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ.

הארון מעץ השיטה המצופה זהב, נישא על מוטות מוזהבים מעץ השיטה,

כשהוא מושחל בשמונה טבעות זהב

וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּןֵ אֵלֶיךָ.

העדות הם לוחות העדות. המילים עד, עדה, עדות ומועד ועדי־עד קשורות כולן זו בזו. הן מתייחסות לנצחיות החלה על חיבור כתוב או חרות, המשמש עדות כתובה על מועד שבו דיבר אלוהים לעדה, דברים נצחיים שנשמעו משמים הנקראים בשם דיברות, עדות, ברית, משפטים, תורות, מצוות, חוקים או שירה, התקפים לעדי־עד. העדה, עדת ישראל, היא חברת עדים שותפים למועד ולעדות, לברית ולשבועה, לחוק ולמשפט, לזיכרון ולשירה, לסיפור המופתים ההיסטורי שקדם להתגלות בסיני ולספר המספר את כל אלה, הקשורים ומעוגנים כולם במשכן העדות ואוהל הברית הוא אוהל מועד, מקום לוחות הברית הם לוחות העדות, המעידים על הקשר הנצחי בין השמימי לארצי במקום מקודש, בזמן מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, השומר את הקול האלוהי הכתוב ומנציח את בריתו, שבתותיו, מועדיו ומחזוריו בעבודת הקודש ומחזורי קרבנות העולה ושירת הקודש.

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.

הכפורת, העשויה זהב טהור, היא חלקו העליון של ארון־העדות, המצופה זהב, ומידותיה מקבילות בדיוק למידותיו. בתוך הארון מונחים לוחות העדות עליהם נכתבו עשרת הדברות שנודעו במעמד הברית, הוא יום מתן תורה במעמד סיני, במועד חג השבועות, באמצע החודש השלישי, שבעה שבועות אחרי חציית ים סוף בכ"ו בחודש ניסן, כשכל העם ‘רואים את הקולות’ ועדים לאפיפניה או להתגלות האלוהית הנודעת למשמע אוזן לבאי הברית שומעי לשון הקודש, ונודעת מסיפור אשר נכתב בספר לכל הדורות קוראי העברית ושומעי לשון הקודש, מאז ואילך. הכפורת עשויה, כאמור לעיל, זהב טהור. הזהב הטהור מקורו בגן עדן, המקום המקודש השמימי, הנצחי העל־זמני, שכרובים האוחזים בחרב המתהפכת עומדים בשעריו לעדי עד.

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.

הכרובים נזכרו לראשונה בפתח הגן שנטע אלוהים, בסיום סיפור גן עדן. כך נאמר בבראשית פרק ג: וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. כאן, בפרשת תרומה, הם נזכרים ככרובי זהב המוצבים על הכפורת העשויה זהב טהור. אין לנו מושג איך נראים כרובים, בניגוד למושגים הקודמים כגון ארון, מוטות וטבעות שיש לאדם מושג על מראם, משום שיש להם שלל מקבילות מוחשיות בכל בית, כתיבות בגדים או ארונות או מוטות, או טבעות, מסוגים שונים, לכרובים אין דימוי חזותי, אין מבע מוחשי ידוע או מוסכם, ואין קורלטיב אובייקטיבי. אין לנו מושג על חזותם המוחשית בגן עדן הנסתר מעין רואים. יש רק פרט אחד או שניים אשר נודעים אודותיהם בפסוקים הבאים הקשורים בכפורת, יש להם כנפיים פרושות ויש להם פנים.

וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו.

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

אחת מההגדרות של הקדוש, כמו של המפלצתי, היא שהוא חורג מקטגוריות מובחנות או ממיון זואולוגי רגיל. בדרך כלל פנים יש לאדם בעוד שכנפיים יש רק לבעלי כנף כגון ציפורים או למעופפים מעולם החרקים, כגון פרפרים או שפיריות, אולם לכרובים יש גם פנים וגם כנפיים. גם לספינקס יש גם פנים וגם כנפיים. לכאורה מתבקשת כאן השאלה האם אין סתירה בין הדיבר השני בעשרת הדברות: ”לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.“ לבין המתבקש ממשה בעניין מעשה הכרובים? התשובה טמונה בהבנת ההבדל בין המרחב המקודש לבין כל מה שמחוצה לו: במרחב המקודש הבלתי נראה לעין אדם, בחלק הנקרא קודש הקדשים, שם מקום הכרובים, מותר מה שאסור בכל מקום אחר מחוצה לו, שכן הוא מרחב הטרוטופי [מקום אחר]: במקדש או במשכן מותר להדליק אש בשבת, דבר האסור בכל מקום אחר על בני ישראל, במקדש מותר לכהן הגדול ללבוש שעטנז, מה שאסור בכל מקום אחר, במשכן או במקדש מותרות כל המלאכות האסורות בשבת, ובמשכן מותר לעשות פסל ותמונה של מה שמקומו בשמים, ואסור באיסור חמור בכל מרחב אחר. כאמור קודש הקודשים אסור בראייה על כל אדם מלבד משה ואהרון הכהן והכוהנים הגדולים הממשיכים את שושלת אהרון הכוהן, הנודעת בשם הכוהנים לבית צדוק.

וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.

הפרק חוזר כאן על האמור לעיל בהדגשה - מדובר בשלושה דברים, בארון, בכפורת ובעדות, הראשון, הארון, בנוי מעץ שיטה ומצופה זהב, הכפורת בנויה מזהב טהור ומורכבת ממכסה הארון התואם בדיוק את ממדי הארון, ומשני הכרובים הניצבים עליו כשכנפיהם פרושות נוגעות זו בזו ופניהם מתבוננים זה אל זה.

במסורת מקבילה בספר דברי הימים א כ“ח י”ח־י"ט, המתייחסת לתבנית בנין המקדש, הכוללת את הכפורת והכרובים, מתאר דוד המלך לשלמה בנו, בסיום תיאור כל חלקי המקדש וכליו מבחוץ פנימה, המתוארים בביטוי ‘כל מלאכת התבנית’, את דמות מרכבת הכרובים ואת מקור ידיעתו בנושא זה. אלוהים הכתיב לו את כל מלאכות התבנית:

וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל;

וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה.

הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְהוָה עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית.

דהיינו, נזכרים כאן שני דברים עשויים זהב, מזבח הקטורת והכרובים המכונים בשם תבנית המרכבה, הסוככים פרושי כנפיים על ארון ברית ה'.

במקום לומר כל פעם באריכות ובפירוט: שני הכרובים, העשויים זהב מקשה הפורשים כנפיים, העומדים על הכפורת העשויה זהב, העומדת על ארון ברית ה', המצופה זהב, מקום לוחות העדות, אומרת המסורת הכוהנית בדברי הימים א כ"ח: לכל זה, למבנה הזהב הרב קומתי־ארון שבתוכו לוחות הברית, שמעליו הכפורת ומעליה הכרובים הפורשים את כנפיהם, קוראים בקצרה: תבנית המרכבה או 'לתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה''. כזכור תבנית היא המילה המתייחסת לדגם האלוהי שמשה הוראה בהר, של המקום המקודש הארצי.

מכאן נגזרת כל מסורת המרכבה הכוהנית מיסטית הקשורה בכרובים בגן עדן ובכרובים פורשי הכנפיים מעל ארון הברית במשכן או במקדש ובכרובי המרכבה של חזון המרכבה של יחזקאל המכונה ‘נגה מרכבה’ במגילות קומראן. כשחכמים אומרים במסכת חגיגה, ‘אין דורשין במרכבה’ הם מתכוונים למסורת המיסטית הכוהנית המקראית על תבנית המקום המקודש, שבמרכזו נמצאת מרכבת הכרובים על הכפורת. ראוי לציין שחכמים מחקו אחרי החורבן את מקום הכוהנים בשרשרת המסירה של התורה, בפתיחת פרקי אבות, ומחקו את המילה ברית כמילה נרדפת לאלוהי, לנצחי ולמקודש כמו בלוחות הברית או אות הברית, ומחקו את עולם המלאכים ואת מסורת המרכבה הכוהנית מכל וכל בשכבות הקדומות של ספרות התנאים. על הסיבות ועל הנסיבות למהפכה זו של חכמים, הרחבתי בספרי “מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה”, מאגנס 2002.

אלוהים מבאר מדוע יש צורך במבנה המורכב של המרכבה - בארון העדות המצופה הזהב, הכולל את לוחות הברית או לוחות העדות, בכפורת העשויה מזהב מקשה ובכרובים העשויים מזהב טהור: זה המקום ממנו ירצה לדבר אל משה, בתוך המחנה הנודד במדבר, ולא בהר.

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

נועדתי היא מילה יפה במיוחד, היא מכילה את המילים מועד, עד [נצח], עדות ועדה, התוועדות, לוחות העדות ואוהל מועד ומועדי ה'. כשאלוהים הבלתי נראה המציג את עצמו תמיד כאל מדבר ונשמע, בוחר להיוועד עם משה במשכן העדות, באוהל מועד, הוא מדבר עמו בקולו מבין שני הכרובים. הנוכחות האלוהית השומעת והמדברת במשכן, היא המחייבת את ההקפדה על המידות המדויקות של הארון, הכפורת והמשכן והחומרים המפורטים והכלים המסוימים של אהל מועד.

הפרשה עוברת להוראות מדוקדקות בדבר השולחן השייך לאוהל מועד, העשוי כמו הארון מעצי שיטים ומצופה זהב טהור וכמוהו נישא על בדים מצופי זהב המושחלים בטבעות זהב. כמו הארון גם לו יש זר זהב סביב:

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.

וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו.

לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן.

על השולחן המצופה זהב טהור, מוצב לחם הפנים ולידו קערות וכפות עשויות זהב טהור:

וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.

מכאן עוברת הפרשה להוראות מפורטות באשר ליצירת המנורה בת שבעת הקנים העשויה אף היא זהב טהור כשם שהכפורת עשויה זהב טהור. המנורה והכרובים קשורים בביטוי מִקְשָׁה.

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.

שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח

וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח

כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה.

וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ.

וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה

וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה.

כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר.

וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ.

הפירוט האמנותי של כפתור ופרח מוכר לכולנו מדימוי המנורה הנודעים מתחריטים עתיקים, מכתבי יד מימי הביניים, מדורא אירופוס או משער טיטוס או מסמל מדינת ישראל, אולם הדבר החשוב הוא מספר הקנים אשר בהם מעלים את אור הנרות. מספרם שבעה, המספר המקודש בתרבות הכוהנית השביעונית המחזורית המבוססת על ספירה ומניין, הקושרת את המילים שבע ושבועה, שבעה, שבוע ושבת, שבועות, שבת וברית. מחזוריות השבתות השנתית בשנה הכוהנית בת 364 ימים ו־52 שבתות, נמדדת בשבעה ימים או בשבעת קני המנורה.

וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר.

כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

כלי השירות של המנורה, מלקחיה ומחתותיה, הקשורים בהדלקת הנרות ובניקוי האפר או השעווה, עשויים גם הם זהב טהור. המספר אינו נלאה מלהדגיש עשרות פעמים את הזהב הטהור הקשור במשכן האלוהי ובכל כליו, שכן הזהב הזוהר, הטהור והמאיר, קשור לגן עדן ולמראה התבנית השמימית אשר ראה משה, אולם הדבר החשוב הוא משפט המפתח הנזכר כאן בסיום ההנחיות המפורטות ליצירת המנורה וכליה:

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

התבנית השמימית של מנורת הזהב בת שבעת הקנים, הפרחים והכפתורים, שרק משה הוראה בהר, זהה לתבנית האלוהית של הארון, הכפורת, הכרובים, השולחן והמזבח, הבדים המצופים זהב וטבעות הזהב, שכולם עשויים זהב טהור או מצופים זהב, שרק הוא לבדו זכה לראות את תבניתם השמימית הזוהרת באור יקרות בהר סיני המכוסה בענני עשן.

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי

כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

כאן עובר המספר להוראות מפורטות בדבר יריעות המשכן, העשויות שש משזר, תכלת וארגמן, עשר במספר, שצבעוניותם קשורה בחילזון הארגמן והתכלת. היריעות ארוגות בדוגמת כרובים מעשה חושב. כאמור, רק משה הוראה כרובים בהר, והוא יהיה זה שיצטרך לתרגם את מראה עיניו הנעלם מכל עין אחרת, למילים שגם האורגות תוכלנה להבין למה הוא מתכוון כשהוא מבקש מהן “כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם”.

לא אתעכב על פרטי היְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי, אלא רק אסב תשומת לב למידות המדויקות והמפורטות הקשורות לשבע וארבע:

אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת.

חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ.

וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית.

חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ.

וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד.

יריעות אלה הקשורות בקרסים ולולאות, בזהב ותכלת, הן היריעות הפנימיות מעליהן יש יריעות מכסות העשויות מעור עזים

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת.

וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל.

וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית.

וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד.

וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן.

וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ.

גם אם איננו יורדים לחכמת היצירה המפורטת כאן לפרטיה ובפסוקים העוקבים להלן, ברור שהלומד פרשה זו, לומד לספור ולחשב יחידות ועשרות ומאות, ולחלק את המספרים לכפולות ולרביעיות.

מעל למכסה מעור עזים שיש לו חלקים עודפים נסרחים, מכאן הביטוי סרח עודף, מתבקש מכסה נוסף מעורות אילים מאודמים ותחשים, המכסה על יריעות השש התכלת והארגמן

וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה.

מכאן אדלג על ההוראות המפורטות ביחס לקרשים ולאדנים אשר גם הן מלמדות חישובים, כיוונים ומידות.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים.

עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה.

וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ

שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו

וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו.

וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ.

וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד

וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים.

וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם.

וְיִהְיוּ תֹאֲמִים מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ

אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ.

וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים

שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד.

וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית

וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה.

וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב

בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב.

וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

כאמור האל חוזר ומציין שמשה הורְאה את כל פרטי הפרטים האלה בהר ועליו לעשות כדוגמתם בדיוק.

הדיון עובר למעשה הפרוכת, היא הווילון או המסך או הפרגוד, החוצץ בין שני חלקי המשכן, בין הקודש לבין קודש הקדשים, הפרוכת היא זו המסתירה את הכפורת והכרובים.

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים.

הפרוכת נעשית מאותם חומרים יקרי ערך ועל פי אותו דגם של חומרים, צבעים ודוגמת כרובים, שנזכרו לעיל ביחס ליריעות הפנימיות של המשכן

וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב

וָוֵיהֶם זָהָב עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף.

וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים

וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת

וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

* בקודש הקדשים נמצאת רק המרכבה, דהיינו, שני הכרובים העשויים זהב מקשה הפורשים כנפיים הנוגעות זו בזו, מעל לכפורת העשויה זהב טהור, המונחת מעל ארון העדות המצופה זהב, שבתוכו לוחות העדות, השומרים את עשרת הדברות ממעמד סיני, מועד הברית בין האל לעמו, לוחות הברית עליהם נאמר בפרשה הבאה: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. (שמות לב ט"ז). הכתב המקודש החרות בידי אלוהים בלשון הקודש, המכונה מִכְתַּב אֱלֹהִים הוא המצוי בלב קודש הקודשים, בתוך ארון העדות במשכן. אלוהים הוא הכותב הראשון במקרא!

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת

וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה

וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן.

מהעבר השני של הפרוכת נמצאים השולחן המצופה זהב טהור, הנמצא מהצד הצפוני, והמנורה העשויה כולה זהב טהור, הנמצאת מהצד הדרומי. הזהב כאמור מקורו בגן עדן ומקומו של גן עדן קשור בשיר השירים, כשם שצפון ודרום נזכרים בו. תימן היא דרום בלשון המקרא וים הוא מערב, קדם הוא מזרח וצפון הוא צפון. שיר השירים נחשב בידי התנא ר' עקיבא לקדש קדשים וזאת בשל העובדה שהוא קשור בקטורת המוקרבת במשכן ובמקדש, שאסורה בנגיעה לכל מי שאיננו כהן, משום שמרכיביה מקורם מגן עדן, מהרי בשמים, כמפורט בסוף פרק ד: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם.

אהל מועד וכל אשר בו, בחלק המכונה קודש קדשים, אינם ניתנים לראייה, הם נסתרים במסך מעבר לפרוכת.

מעבר למסך שהתקנתו מפורטת, מצוי מזבח העשוי מעצי שיטים המצופים נחושת, מזבח זה הוא מזבח העולה והוא גדול מאוד.

וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ.

וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.

וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו.

וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ.

וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת.

וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ.

נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.

גם מזבח הנחושת נבנה על פי מה שמשה הוראה בהר

למבנה המסובך המורכב מקודש קודשים וקודש, ופרוכת ומסך ויריעות ובדים וטבעות, נספחות חצרות המשכן.

וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר

מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת.

וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף.

וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ ועמדו [וְעַמּוּדָיו] עֶשְׂרִים

וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף.

וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה.

וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה.

וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה.

וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חְמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה.

וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה.

כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת.

אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת.

לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת.

הפרשה מלמדת בבירור שלכל דבר במקום המקודש המכונה משכן העדות או אוהל מועד, שבו משרתים הכוהנים והלוויים, יש תבנית שמימית שמשה הוראה בהר. כאמור לעיל:

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

עוד היא מלמדת שהמקום המקודש שאלוהים בוחר לשכון בו בשעה שהוא רוצה להתוועד עם משה ולדבר עמו, קשור בזהב טהור, זהב מקשה, כיכר זהב ומנורת זהב, כרובי זהב ושולחן זהב, ומעט מאוחר יותר במזבח הזהב, הוא מזבח הקטורת, ובמידות מדויקות ומפורטות מבחינה מספרית ומבחינת החומרים השונים הנדרשים לבניין המשכן. גם אם לא נבנה עדיין המשכן והוא יעמוד על תילו רק בסוף ספר שמות, ביום הפותח את לוח השנה הכוהני המקראי, ביום השוויון של האביב באחד בניסן, ממנו נספרים ונמנים מחזורי הזמן המקודש:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים אֶת־מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. [שמות מ, א־ב],

החודש הראשון הוא ניסן, חודש האביב, לאורך כל המקרא. קדושתו מעוגנת בדבר האל בספר שמות בפרק י"ב, ב המצרף את ראשית סיפור המעבר מעבדות לחירות ביציאת מצרים, עם ראשית הלוח היהודי: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. לוח שנה עצמאי וזמן ריבוני יש רק לאנשים חופשיים ולא למשועבדים לזמנו של הזולת, ללוח של מלכות אחרת ולרצונו של השליט.

מנין השנה של בני־החורין המקבלים לוח משמים, שנה המתחילה בחודש ניסן ראש חודשים, נטבע בזיכרון המקראי ביחס למחזור קבוע של תריסר החודשים המתחילים בניסן ראש חודשים, ומסתיימים בחודש השנים־עשר הוא חודש אדר. כל קורא בפרשה זאת למד הרבה על מספרים ומידות ועל הקשר בין הקודש ובין הזהב. עשרים וחמש פעמים נזכרת המילה זהב בפרשת תרומה, האם משום שזו המתכת הנחשבת ליקרת ערך ביותר בשל נדירותה וערכה הרב בעולם האדם? או בשל טעם הקשור במקורה בגן עדן? מכל מקום כמויות הזהב הנדרשות לכל כלי המשכן עולות על כל דמיון, והזהב והקודש הקשורים זה בזה ילוו את בני ישראל לאורך ארבעים שנה במדבר, כשהלוויים הם השומרים על המתחם המקודש עתיר הזהב, והכוהנים הם אלה המשרתים בו במשמרת הקודש ומבעירים את הקטורת המקודשת המלווה את מחזורי העולה המציינים את חישובי הזמן הנראה והזמן הנשמע.

בפרשת ויקהל, אותה נקרא עוד כשלושה שבועות, בסוף חודש אדר, האחרון בחודשי השנה המקראית, ניווכח לדעת איך משה מעביר לעם את תמצית כל ההנחיות וההוראות ששמע בהר בעניין בניית המקום המקודש, המכונה המשכן/המקדש וכל כליו, ואיך כל העם מתגייס לתרום את כל המתכות היקרות, את העורות והיריעות והחומרים השונים הנדרשים לשם בנין המשכן, קודש הקדשים, הפרוכת, הקודש ומזבחותיו, חצרותיו וכליו, יריעותיו ומכסיו, מוטותיו וטבעותיו. אדניו וקרשיו, לולאותיו וקרסיו, ואיך הם מוצאים את האנשים והנשים היכולים בחכמת לבם ובתבונתם להפוך את הנשמע לנראה, ולעשות ואת כל הנדרש במלאכת כפיים, בחכמה, בינה ודעת ובמלאכת מחשבת, כדי לתרגם את התבנית השמימית שמשה לבדו הוראה בהר, לבניין מוחשי ולחפצים הקיימים בעולם המעשה הנודע לנו מסיפורי החומש.

בהפטרה לפרשה זו קוראים את תיאור בנית מקדש שלמה בספר מלכים א פרקים ה־ו הקשורה לתבנית בניית המשכן בפרשת תרומה:

בסיום הפרשה אביא שיר תהילה לכהן הגדול שמעון בן חוניו משושלת בית צדוק, המגלם את הסדר הכוהני האידיאלי במקדש בירושלים, ואחריו את פרק ההודיה החותם את ספר בן סירא, ספר כוהני עתיק מראשית המאה השנייה לפני הספירה:

[שמעון בן יוחנן הכהן הגדול מבית צדוק, כיהן במקדש בירושלים בראשית המאה השנייה לפני הספירה]

(א) גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ, שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן.

(*א) אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִפְקַד הַבָּיִת, וּבְיָמָיו חֻזַּק הֵיכָל.

(ב) אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִכְרָה מִקְוֶה, וְשִׂיחַ כַּיָּם בַּהֲמוֹנוֹ.

(ג) אֲשֶׁר בְּיָמָיו נִבְנָה קִיר / פִּנּוֹת, מָעוֹן, כְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

(ד) הַדּוֹאֵג לְעַמּוֹ מֵחֶתֶף, וּמְחַזֵּק עִירוֹ מִצָּר.

(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.

(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד.

(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן.

(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד, וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם.

(*ח) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ, וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה.

(ט) כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל, הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ.

(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף.

(יא) בַּעֲטוֹתוֹ בִּגְדֵי כָבוֹד, וְהִתְלַבְּשׁוֹ בִּגְדֵי תִפְאָרֶת.

(*יא) בַּעֲלוֹתוֹ עַל מִזְבַּח הוֹד, וַיֶּהְדַּר עֲזֶרֶת מִקְדָּשׁ.

(יב) בְּקַבְּלוֹ נְתָחִים מִיַּד אֶחָיו, וְהוּא נִצָּב עַל מַעֲרָכוֹת.

(*יב) סָבִיב לוֹ עֲטֶרֶת בָּנִים, כִּשְׁתִילֵי אֲרָזִים בַּלְּבָנוֹן.

(*יב) וַיַּקִּיפוּהוּ בְּעַרְבֵי נָחַל, כָּל־בְּנֵי אֲהַרֹן בִּכְבוֹדָם.

(יג) וְאִשֵּׁי יְהֹוָה בְּיָדָם, נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

(יד) עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ, וּלְסַדֵּר מַעַרְכוֹת עֶלְיוֹן.

(טו) אָז יָרִיעוּ בְנֵי אֲהַרֹן / הַכֹּהֲנִים, בַּחֲצֹצְרוֹת מִקְשֶׁה.

(טז) וַיָּרִיעוּ וַיַּשְׁמִיעוּ קוֹל אַדִּיר, לְהַזְכִּיר לִפְנֵי עֶלְיוֹן.

(יז) כָּל בָּשָׂר יַחְדָּו נִמְהָרוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה.

(*יז) לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְנֵי עֶלְיוֹן, לִפְנֵי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

(יח) וַיִּתֵּן הַשִּׁיר קוֹלוֹ, וְעַל הֲמּוֹן הֶעֱרִיכוּ נֵרוֹ.

(יט) וַיָּרֹנּוּ כָּל עַם הָאָרֶץ, בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רַחוּם.

(*יט) עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ, וּמִשְׁפָּטָיו הִגִּיעַ אֵלָיו.

(כ) אָז יָרַד וְנָשָׂא יָדָיו, עַל כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

(*כ) וּבִרְכַּת יְהֹוָה בִּשְׂפָתָיו, וּבְשֵׁם יְהֹוָה הִתְפָּאֵר.

(כא) וַיִּשְׁנוּ לִנְפּוֹל שֵׁנִית, בְּרָכוֹת לָקַחַת מִפָּנָיו.

(כב) עַתָּה בָּרְכוּ נָא, אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

(*כב) הַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ, הַמְגַדֵּל אָדָם מֵרֶחֶם וַיַּעֲשֵׂהוּ בִּרְצוֹנוֹ.

(כג) יִתֵּן לָכֶם חָכְמַת לֵבָב, וִיהִי שָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם.

(כד) יֵאָמֵן עִם שִׁמְעוֹן חַסְדּוֹ, וְיָקֶם לוֹ בְּרִית פִּינְחָס.

(*כד) אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לוֹ, וּלְזַרְעוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם.

*

(א) הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ב) הוֹדוּ לְאֵל הַתִּשְׁבָּחוֹת, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ג) הוֹדוּ לְשׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ד) הוֹדוּ לְיוֹצֵר הַכֹּל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ה) הוֹדוּ לְגוֹאֵל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ו) הוֹדוּ לִמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ז) הוֹדוּ לְבוֹנֶה עִירוֹ וּמִקְדָּשׁוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ח) הוֹדוּ לַמַּצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית דָּוִד, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ט) הוֹדוּ לְבוֹחֵר בִּבְנֵי צָדוֹק לְכֹהֵן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(י) הוֹדוּ לְמָגֵן אַבְרָהָם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יא) הוֹדוּ לְצוּר יִצְחָק, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יב) הוֹדוּ לְאַבִּיר יַעֲקֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יג) הוֹדוּ לְבוֹחֵר בְּצִיּוֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יד) הוֹדוּ לְמֶלֶךְ מַלְכֵי מְלָכִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(טו) וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ, הַלְלוּ־יָהּ.

[3 בפברואר 2022]