“גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא”¹

‘דברים אלה לא אירעו מעולם, ובכל־זאת הם קיימים תמיד’

סלוסטיוס, על האלים ועל העולם²

'מאחרי המרחק – מרחק יש שני

ואופק לפני ולפנים אופקים'

בת מרים, מרחוק³

גן עדן נמנה עם אותם מושגים המצויים בתשתיות הזיכרון המשותף של דוברי עברית מאז ימי ספר בראשית, מושגים שתמצות מבעם עומד ביחס הפוך לעושר משמעויותיהם, עומק מקור יניקתם והיקף טווח השפעתם. בראשית סיפור בריאת האדם מתואר מעשה הנטיעה האלוהי שכונן את המרחב אשר בו מתחוללת ראשיתו של הסיפור האנושי: “ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר: ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע… ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה..” (בראשית ב, ח–טו). גן עדן שנטע בידי האל, המתואר בפסוק הכולל שבעה מונחים הקשורים לנטיעה וצמיחה, הוא המקום שבו האדם מתוודע לראשונה לסובב אותו, למופשט ולמוחש, לאלוהי ולאנושי, ללשון ולזיכרון, לציווי, לאיסור, לחטא, לאשמה ולעונש. כאן מתחיל הסיפור האנושי הכרוך במעבר ממרחב צומח, שופע, נצחי, רב חסד, נטול גבולות וחסר זיכרון, לתרבות הגדורה בגבולות, בתודעת הזמניות והסופיות, בחוק ובאיסורים, במוסר ובזיכרון. גן עדן הפך בתרבות היהודית ובתרבויות המושפעות ממנה ל’אתר זיכרון‘, כלשונו של ההיסטוריון פייר נורה, שעסק בהיסטוריה של הזיכרון והצביע על זיכרון תרבותי, המתייחס לצורות של זיכרון ותבניות של משמעות ששמורות בלשון וחוזרות ועולות בתרבות ומסופרות מחדש בזיקה ל’מחוזות זיכרון’ של חברה מסוימת.⁴ בשל ראשוניות החוויה האנושית בגן עדן, שהפכה במובנים רבים לדגם יסוד של יחסי כוח בין שונים, כל אחד מהמרכיבים המצויים בסיפור: יחסי אלוהים ואדם, אלוהים וחוה, אדם וחוה, אדם והנחש, חוה והנחש, אלוהים והנחש, וזיקתם של כל אלה לעץ החיים ועץ הדעת , לגן עדן ולכרובים, זכה לגרסאות סיפוריות שונות, לתלי תלים של פירושים ולמרקם סיפורי רחב אופקים. מסורות אלה הרחיבו במידה ניכרת את הנוסח הכתוב של הסיפור המקורי לכיוונים חדשים המשקפים אמונות שונות בדבר ראשית הזיכרון, השקפות מתחרות בדבר מקור הסמכות ויחסי הכוח, תפישות דתיות חלוקות, מאבקי שליטה על האותנטיות של הזיכרון ופולמוסים של חוגים שונים על העולה והנגזר מזיכרון זה.⁵

בדיון להלן אני מבקשת להתחקות אחר תבניות של משמעות שנשמרו בלשון, חזרו ועלו וסופרו מחדש בזיקה למחוז הזיכרון של סיפור גן עדן, במסורות בעלות צביון כוהני מובהק שנכתבו במאות האחרונות לפני הספירה. מסורות אלה מרחיבות את הנוסח הידוע מספר בראשית וקוראות עליו תיגר שכן לדעת כותביהן סיפור גן עדן לא נחתם בעבר מיתי רחוק עם גירוש אדם וחוה מהגן, אלא היבטים מכריעים שלו ממשיכים ומתקיימים בזיקה לתפיסת המקום המקודש, הזמן המקודש והפולחן המקודש. מסורות אלה נכתבו בידי מחברים שונים שראו את גן עדן כמרחב נצחי מקודש השרוי מחוץ לגבולות הזמן והמקום, מקום אלוהי של צמיחה, הנצה, פריחה ועדנת־עד שהוא מקור החיים, אשר ייחודו נובע מכך שלפגעי הזמן אין נגיעה בו ולמוות אין שליטה עליו. לדברי מחבריהם האלמוניים של מסורות אלה לא חלים על מקום מקודש זה חוקי המציאות המגבילים בזמן ובמרחב, שכן גן עדן, הקשור במסורת הכוהנית בעולם המרכבה, המלאכים והכרובים, הוא מקור החיים, מקור התחוללותם של הזמן והמרחב ומקור תבניתם הנצחית.⁶

מסורות אלה השונות זו מזו בזהות מחבריהן, בזמן חיבורן ובמקום חיבורן, ואף נבדלות זו מזו בתבנית הספרותית בה נכתבו, מכונות בדיון להלן מסורות כוהניות, שכן הן מתייחדות בעניין מובהק בנושאים פולחניים המופקדים בידי הכוהנים שומרי משמרת הקודש. חיבורים שונים דנים ביסודותיהם המיתיים והמיסטיים של מסורות הדנות במקום המקודש, בזמן המקודש ובפולחן המקודש, הנשמרות על פי המסורת המקראית רק בידי שומרי משמרת הקודש. ייחודן של מסורות אלה נובע מן העובדה שהן מבטאות זיכרון חלופי העולה מכתבי הכהונה שנמצאו במכלולים חוץ מקראיים, המטעימים היבטים לא נודעים במסורות ידועות. המחברים מוסיפים לסיפור המקראי הידוע מספר בראשית ומספר שמות פרקים א–יט, מסורות שנכתבו בסיפור ובשיר, בחוק, בסרך ובפשר, הכוללות הרחבה מיתית, מיסטית, חוקית והיסטורית בנושא גן עדן, מלאכים, קטורת, קרבנות העולה ולוח מועדי ה‘, מזבח העולה, ראשית הכהונה, ראשית מסורת הבריתות בימי האבות, וראשית החוק הכתוב ושומריו, הקשורים כולם אלה באלה. נושאים אלה, הנדונים בחומש בנוסח המסורה בהקשרים נפרדים, ומצויים בהקשרים לא ידועים בהרחבותיה של הספרות המקראית במגילות מדבר יהודה ובספרות החיצונית, כוללים את שמירת קודש הקודשים, הקשור במסורת גן עדן ובמסורת המרכבה, את עבודת הקודש של זרע אהרון קודש קודשים, הקשורה בעבודת המלאכים בהיכלות עליונים, ואת מסורת משמרת הקודש המופקדת בידי כ"ד משמרות הכהונה הקשורה במסורת הלוח שנלמד מהמלאכים. חיבורי המסורת הכוהנית המיסטית כוללים את מקורותיהם הקדומים של מחזורי קרבנות העולה הקבועים, עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המועדים ומחזורי העלאת הקטורת הקשורים בהם. כמו כן הם כוללים את שמירת לוח השבתות והמועדים, בזיקה למחזורי עולת השבת ועולת המוספים, ואת חישוב המחזורים השביעוניים של שבעת מועדי ה’ ובראשם חג השבועות, לצד שמירת מחזורי השמיטות והיובלים. חשיבות מיוחדת נודעת בספרות זו למשמרת הקדש של כוהנים ומלאכים, הקשורים בעולם המרכבה המקשר בין ‘גן עדן קדש קדשים ומשכן ה’ הוא' (היובלים ח, יט) לבין קדש הקדשים הארצי במקדש, מקום מרכבת הכרובים (דברי הימים א כח, יח). מסורות כוהניות אלה הנשמרות בחוק, בסיפור ובשיר, נמצאו בשלושה מכלולים הקשורים זה לזה שהתחברו לפני הספירה: בספריית המגילות של ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’ שנמצאה במערות קומראן שבמדבר יהודה;⁷ בחיבורים שנכתבו בזיקה לחוגי מקדש חוניו במצרים, שכוהניו נמנו על בית צדוק וכיהנו בו משנת 171 לפני הספירה ועד שנת 73 של המאה הראשונה לספירה;⁸ ובחיבורים המכונים הספרים החיצונים שנמצאו במקורם העברי או הארמי בקומראן ודנים בהרחבה במסורת חנוך, במסורת הלוח, במסורת שבט לוי, במסורת גן עדן, במסורת מזבח העולה ומחזורי הקטורת, במסורת חג השבועות, במסורת המרכבה, במסורת ראשית החוק הכתוב הקודמת למעמד סיני ובמסורות שונות על מלאכים וכוהנים.⁹ בעלי מסורות אנונימיות אלה, שנכתבו במקורן בעברית ובארמית וחלקן הגיע אלינו בתרגומים ליוונית, לסורית, לגעז, ולסלאבונית, ששבו ותורגמו לעברית ולאנגלית, מגלים עניין מיוחד בתבנית השמימית של עבודת הקודש ובמכנה המשותף בין המרחב השמימי למרחב הארצי המקודש בכל מימד שקשור לזמן המקודש, למקום המקודש, לפולחן מקודש ולזיכרון המקודש.

מכלול הקשרים העשיר בין גן עדן לקודש הקדשים מתועד בספרות הכוהנית הבתר־מקראית שנכתבה במאות האחרונות לפני הספירה בידי חוגים בעלי השקפת עולם כוהנית מיסטית שנקשרה בעולמם של הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם. שני מקומות מקודשים אלה שהאלוהי שוכן בהם כוללים זיקה בין כרובי גן עדן, כרובי הכפורת בקודש הקדשים וכרובי המרכבה בחזון יחזקאל ובשירות עולת השבת;¹⁰ זיקה בין עצי הבשמים בגן עדן לסממני קטורת הסמים שהעלו ריח ניחוח על מזבח הזהב בקדש הקדשים;¹¹ וזיקה בין מלאכים, שומרי מחזורי השבתות וחג השבועות, המשוררים, מעלים קטורת ומשרתים במרחב השמימי המקודש,¹² ובראשם מלאך הפנים,¹³ לבין כוהנים, שומרי מחזורי השבתות והמועדים, המשוררים, מעלים קטורת ומשרתים במרחב הארצי המקודש, ובראשם הכוהן הגדול.¹⁴

גן עדן וקדש הקדשים הם מרחבים החורגים מגבולות הזמן והמקום, שכן האלוהי נגלה בהם, הן על פי המסורת המקראית הקושרת ביניהם במרומז,¹⁵ הן על פי מסורת המרכבה הכוהנית, הקושרת ביניהם במפורש. שני מרחבים אלה שהכניסה אליהם אסורה ככלל ומותרת רק לאלה המיועדים לכך במצוות האל, קשורים זה בזה בקשרי קדושה, תבנית, טהרה, הגבלה ונצחיות במסורות מיסטיות קדומות ומאוחרות.¹⁶ שניהם מהווים הטרוטופיה, בלשונו של מישל פוקו, דהיינו ‘מקום אחר’, מרחב בפני עצמו בעל חוקים משלו, מרחב שהוא בה בעת מיתי וממשי, העומד בזיקה למרחבים אחרים ועם זאת מצוי בסתירה אליהם.¹⁷ ‘המקום האחר’ הוא מקום קדוש שאליו בדרך כלל אי אפשר להגיע, אולם בו מצוי מרכז בעל חשיבות מכרעת לחברה, הקשור בסיפור מכונן, בתשתית הזיכרון, במקור החוק המקודש, ובערכים בעלי משמעות סמלית עמוקה. ‘מקום אחר’ זה בהקשרו של הדיון הנוכחי הוא המקום המקודש שהאלוהי שוכן בו, לזמן אין שליטה בו ולמוות אין בו דריסת רגל, שכן הוא מקום נצחי טהור ומקודש, מקור חיים, המתקיים מחוץ לגבולות הזמן והמקום. כל אשר ידוע אודות מרחב מקודש זה, שכל מה שמותר בו אסור מחוצה לו, ולכל מה שמתרחש מחוצה לו אין תוקף לגביו, נודע ממסורות ספרותיות המיוסדות על עדות שמימית של מלאכים, כוהנים, לויים ונביאים שחצו בתודעתם את גבולות הזמן והמקום והעלו על הכתב את עדותם המקודשת. ‘המקום האחר’, או המקום המקודש השמימי, נודע במסורת הכוהנית בשמות ‘גן עדן קדש קדשים’, ‘פרדס קושטא’, ‘גן צדק’, מרכבה, ‘מרכבות דבירו’, ‘דביר מלך’ ו’דבירי פלא‘, ‘מרומי רום’ ‘שבעת גבולי קודש’. הכניסה לתבניתו השמימית מוגבלת לכרובי קודש, אופני אור, למלאכי קודש, ל’כוהני קורב’, ל’רוחי אלי עולמים' ול’רוחי דעת אמת וצדק בקדש קדשים', כאמור בשירות עולת השבת, שנמצאו בשלושה־עשר עותקים בקומראן ובמצדה:

דבירי פלא רוחי אלי עולמים כול [ ]…

]בד[ני דב]יר מלך מעשי ר[וחות] רקיע פלא ממולח טוהר

[רו]חי דעת אמת [ו]צדק בקודש [ק]ודשים

[צ]ורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים

כ[ו]ל [מעשי]הם ק[וד]שי דבקי פלא.[..]

צורות אלוהים מחוקקי סביב ללבני [כ]בודם

צורות כבוד למעשי ל[בנ]י הוד והד[ר] אלוהים חיים כול מעשיהם

וצורות בדניהם מלאכי קודש מתחת לדבירי הפלא.¹⁸

תיאור המרחב המקודש הנעלה מהשגה, שכל המותר בו אסור מחוצה לו, מושתת על ארבעה ממדים: על ערכים מופשטים החורגים מהמימד האנושי (עולמים, פלא, צורי רוחות מאירים, קודשי דבקי פלא); על ערכים המתנים את הקיום האנושי (דעת, אמת וצדק); על מושגים לא ידועים המתארים את הנשגב האלוהי בלשון המאחדת את המופשט נטול הצורה עם המוחש בעל הצורה הלא נודעת (‘צורות אלהים חיים’, ‘צורות בדניהם מלאכי קודש’, ‘מעשיהם קודשי דבקי פלא’); על מושגים הקשורים לקדש הקדשים ולעבודת הקדש בדביר (‘בדני דביר מלך’, ‘דבירי הפלא’, ‘ממולח טוהר’); ועל מושגים הקשורים לעולם המלאכים וקשורים לחזון יחזקאל (‘מלאכי קודש’, ‘רוחי אלי עולמים’, כרובים, רקיע, חיה, אופנים, גלגל, גחלי אש, חשמל, נוגה.)¹⁹

בשירות עולת השבת מצויות דוגמאות רבות נוספות לכל אחד מממדים אלה אולם די לנו בשיר זה, אחד מתוך שלוש עשרה שירות עולת השבת, כדי להמחיש את הטענה שעולם מושגים שלם הקשור למרחב המקודש התקיים בספרות הכוהנית שהתחברה באלף הראשון לפני הספירה, מאות רבות לפני עריכת נוסח המסורה. ספרות זו העוסקת בכוהנים ובמלאכים במקדש בגן עדן ובמרכבה, אבדה ברובה הגדול בתהום הנשייה, עד ששבה ונגלתה בין מגילות מדבר יהודה.

קדושתו של המרחב הנצחי המתואר לעיל, החורג מגבולות ההשגה האנושית, הפכה את הכניסה אליו לאסורה ובלתי אפשרית, להוציא יום אחד בשנה, יום הכיפורים, שבו הכוהן הגדול היה נכנס לקודש הקדשים מעבר למסך הקטורת, והיה חוצה ברוחו גבולות מיתיים ומיסטיים.²⁰

הכניסה למרחב המקודש שנודע כגן עדן, הותרה לשני בני אנוש יוצאי דופן, מייסדי הכהונה הגדולה, שחצו את גבולות השמים וארץ. האחד, שספר בראשית אומר אודותיו פסוק שלא נאמר על איש מלבדו: “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים” (בראשית ה, כד), נודע כ’כוהן עלמין' ו’סופר צדק' ש’התהלך עם האלהים' בדור השביעי לדורות האדם, ונודע בשם חנוך בן ירד.²¹ בספר היובלים מלאך הפנים מבאר את משמעותו של פסוק זה ואומר על חנוך: “וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו לגן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם”, (היובלים, ד, כג). ייחודו של חנוך מתואר בשיר לא נודע ממגילות מדבר יהודה, שנקשר בידי מהדירו, מנחם קיסטר, לסדר עבודה קדום ליום הכיפורים המתאר את השתלשלות מסורת הכהונה הגדולה. בשיר מתואר חנוך כבחיר אלוהים במשפט קצר: “חנוך בחרתה מבני אדם”.²² על חנוך בן ירד התחברו שלושה ספרים המבארים את ייחודו בזיקה למקום המקודש, לזמן המקודש ולפולחן המקודש. ספרים אלה מתארים את זיקתו לגן עדן ולמסורת המרכבה ואת זיקתו למסורת לוח השבתות והיובלים: ספר חנוך־א (האתיופי) שמקורו הארמי נמצא בין מגילות מדבר יהודה,²³ ספר חנוך־ב (הסלאבי) שהתחבר קרוב לודאי ביוונית בחוגי מקדש חוניו,²⁴ וספר חנוך־ג שהתחבר בעברית במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה ושייך לספרות ההיכלות והמרכבה.²⁵

האדם השני שכניסתו הותרה לגן עדן מכונה בספר בראשית ‘מלכי־צדק מלך שלם… והוא כהן לאל עליון’ (יד, יח), ונזכר בספר תהילים בפסוק: ‘נשבע ה’ ולא ינחם אתה כוהן לעולם על דברתי מלכי־צדק' (קי, ד), ונודע בספרות הכוהנית בשם מלכי־צדק בן ניר.²⁶ מגילת מלכי צדק שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה מרחיבה את המסורת המקראית המרומזת וקושרת אותו עם יום הכיפורים ועם היובל ומתארת אותו בביטויים חוצי גבולות: “למלכי צדק ולצבאיו עם קדושי אל לממשלת משפט כאשר כתוב עליו בשירי דויד אשר אמר אלוהים נצב בעדת אל בקורב אלוהים ישפוט..”( 11Q13 Col. II:9–10) ²⁷; “אומר לציון מלך אלוהיך ציון היא עדת כול בני הצדק המה מקימי הברית הסרים מלכת בדרך העם ואלוהיך הואה מלכי צדק אשר יצילמה מיד בליעל ואשר אמר והעברתמה שופר בכול ארץ” (23–25(11Q13 Col. II:.²⁸ ספר חנוך־ב מרחיב על קורותיו יוצאות הדופן של מלכי צדק ומספר בשם אביו, ניר בן למך, אחיו של נוח, על נסיבות לקיחתו לגן עדן: “ומלכיצדק יהיה אז ראש הכוהנים…ושמת אותו בגן עדן למשמרת…ויען [המלאך מיכאל] הדובר אלי: אל תירא ניר, ראש צבאות ה' אנכי וישלחני ה' והנני לוקח היום את נערך והלכתי אתו ושמתיו בגן עדן והיה שם לעולם:…ויקח מיכאל את הנער בלילה ההוא אשר ירד בו וישאהו על כנפיו וישימהו בגן עדן.” (חנוך־ב, כג, נ–סג). בניגוד למסורות כוהנית אלה, החוצות את גבולות הזמן והמרחב וקושרות את ייסוד הכהונה עם גיבורים מקראיים הנודעים בלשון אומרת סוד כבר בספר בראשית, חנוך ומלכי צדק, הרי שבמסורת המקרא, בעריכתה בנוסח המסורה, תבניתו הארצית של ‘המקום האחר’, הנודעת בשמות ‘המקום אשר אבחר לשכן את שמי שם,’ ‘קודש הקודשים’, ‘תבנית מרכבה’, ו’דביר', פתוחה רק בפני ‘זרע אהרון קדש קדשים’, משבט לוי, שבניו המכהנים בקודש נצטוו להעלות שם קטורת.²⁹

המקום המקודש הוא מקום בלתי נראה בעיני בשר, הנגלה בעיני רוחם של נבחרים חוצי גבולות, שייחודו בעצם נבדלותו המוחלטת המאפשרת את שכינת האל בו. מקום זה קשור בהתגלות אלוהית, בגבולות טוהרה וקדושה נצחיים במרחב השמימי, בגן עדן ובו “מראה כרובים”, עצי בשמים וצמחי קטורת (חנוך־א פרקים כד–לא) והוא מכונה “גן הצדק” (שם, עז, ג). יתכן שגן עדן הוא זה הנרמז בשם גן נעול ופרדס בשיר השירים ד, יב–יג, במקום שהפסוק העוקב מתאר את שבעת עצי הקטורת וסממניה (שם, ד,יד), אולם מאז מחצית המאה השלישית לפני הספירה נודע מקום זה, שנזכר בזיקה לנטיעה וצמיחה, הנצה ופריחה, גן ועצים, גן חיים ומטעת צדק, לא רק כגן עדן, אלא גם כפרדס. הרחבה מושגית זו התרחשה בתרגום השבעים של החומש שנערך באלכסנדריה במחצית המאה השלישית לפני הספירה משעה שלשמו העברי של הגן הצטרף גם תרגומו ליוונית –

παράδεισον ἐν Εδεμ

פרדס בעדן הוא תרגום יווני של הניב העברי גן עדן והוא מיוסד על מילה ממקור פרסי המתייחסת בספרות העתיקה לגני פאר מלכותיים שצמחו בהם עצים נדירים. ביטוי יווני־פרסי זה הושאל ללשון העברית וללשון הארמית בביטוי פרדס. הוא הושאל ללשונות אירופאיות בצורת

Paradise ³⁰

בנוסח הארמי המקוטע של ספר חנוך א לב, ג שנמצא במגילות קומראן, ונכתב אף הוא בשלהי המאה השלישית או בראשית המאה השנייה לפני הספירה, נזכר המושג 'פרדס קושטא',³¹ שתרגומו גן הצדק, כמקום הרי הבשמים ועצי הקטורת שאותם רואה חנוך בן ירד במסעו השמימי לגן עדן.

כאמור, גן עדן במסורת הכוהנית השומרת זיכרון חלופי, הוא מחוז הנצחיות והקדושה, ראשית הבריאה והצמיחה, מקור החיים, סוד המחזוריות הנצחית של הצמיחה והפריון, מקום של טהרה וקדושה, מקום שהמוות אינו שולט בו, שכן האלוהי נוכח בו, מקום שההיסטוריה אינה נוגעת בו, שכן הזמן אינו נחסר בו ולפגעי הזמן אין שליטה עליו – מקום שחוקי הזמן והמקום הרגילים אינם חלים בו, וכל מה שמותר בו אסור מחוצה לו, אולם דברים שמתרחשים בו משפיעים השפעה מכרעת על הזמן והמקום המוחשיים. קדש הקדשים המתואר בביטוי “ולתבנית המרכבה הכרובים זהב” (דברי הימים א כח, יח) מייצג ערכים אלה במרחב הארצי של המקדש, ובשל כך גבולות הטהרה והקדושה החמורים המוטלים על הכניסה אליו.

ספר היובלים³², שנכתב במחצית המאה השנייה לפני הספירה ונמצא במקורו העברי בקומראן,³³ מספר מחדש את ספר בראשית מתוך תודעה כוהנית מובהקת, המבקשת להקדים ככל האפשר את הערכים המקודשים בעיני הכהונה ואת מציאותו של החוק הכתוב. באופן מיוחד מקדים ספר היובלים את הטקסים המקודשים הכרוכים במזבח העולה, בקורבנות ובכריתת בריתות בין אל לאדם, ואת ציונם המחזורי במועדי ה' ובמחזורי העולה והקטורת הקשורים בהם. המחבר האלמוני, המייחס את הסיפור למלאך הפנים הדובר באזני משה על הר סיני ומספר לו את קורות ארבעים ותשעה היובלים שחלפו מהבריאה עד למעמד סיני, מוסיף לסיפור המוכר מספר בראשית, ספרי חוק הנודעים מימי חנוך בן ירד ונשמרים על לוחות השמים ומונחלים לאברהם, יצחק, יעקב ולוי ומוסיף לוח זמנים מדוקדק המחולק לשבועות ויובלים הנשמרים בידי המלאכים. בפתיחת הספר, הנאבק על מקום מקודש ועל לוח מקודש כנגד בעלי השקפות חולקות, חוזרים ונשנים דברי האל בדבר בניית המקדש בירושלים על הר ציון (א, יז, כז–כט) וחלוקת הימים לשבועות (שבע שנים) וליובלים (ארבעים ותשע שנים) (א, כו, כט). לאחר תחימת התחומים של המקום המקודש בהר ציון והזמן המקודש, במחזורים שביעוניים קבועים ומחושבים מראש, המחבר דן בהגדרות מחמירות של קדושה וטהרה, בשושלות כוהניות מקודשות הקשורות בחנוך בן ירד ובמלכי צדק בן ניר, אחי נוח, במסורת מזבח העולה והקרבנות מראשית דורות האדם, ובתאריכים מדויקים המבארים את השתלשלות ההיסטוריה מהבריאה ועד מעמד סיני, וכורכים את שבעת מועדי ה' ואת מחזורי העלאת העולה הכרוכים בהם, עם אבות העולם הידועים מספר בראשית, ולא עם החוקים שנודעו בדור המדבר.³⁴

ספר היובלים מרחיב את סיפור גן עדן בכמה מימדים רבי חשיבות: הוא קובע שגן עדן נברא ביום השלישי לבריאה ביום בו נבראו: “הימים למקויהם וכל הנהרות למקוי המים בהרים ובכל הארץ וכל האגמים וכל טל הארץ והזרע אשר יזרע לזרעו וכל אשר יאכל ועץ עושה פרי והיערות וגן עדן למנוחה, וכל ארבעת המעשים הגדולים האלה עשה ביום השלישי” (היובלים ב, ז). בנוסח מקוטע של ספר היובלים שנמצא בקומראן במקורו העברי כתוב: “[ואת האג]מים ואת כל ט[ל הארץ] [וזרע מזריע בזרעו ואת כל הצמח ועץ עשה פרי ואת ה]יערים ואת גן ע[ד]ן [בעדן] [לתענוג ולאכל (4Q216 Col. VI:2–4) ואת ארבעת המינים הגדולים האלה] עשה {עשה} ביום השלישי”.³⁵

בעל היובלים מוסיף על נוסח בראשית של סיפור הבריאה ביום השלישי (א, ט–יג) את בריאת מקורות המים הנובעים נביעה נצחית ומתנים את החיים: נהרות, אגמים וטל,³⁶ לצד בריאת היערות המגלמים את הצמיחה הנצחית במרחב הארצי (יערות עד) ואת גן העדן שהוא מקור הנביעה, הצמיחה והחיים הנצחיים. נהרות גן העדן ידועים לנו מנוסח המסורה רק מפרק ב של ספר בראשית ואילו בנוסח ספר היובלים הם קשורים לבריאת גן עדן כבר מפרק א. גן עדן נברא כאמור ביום השלישי לבריאה, דהיינו הוא נברא לפני בריאת הזמן המחולק לימים ולילות, שמניינו תלוי באופן בלתי נמנע בבריאת המאורות ביום הרביעי לבריאה. הואיל ובריאת גן עדן קודמת לבריאת הזמן, פגעי הזמן ותמורותיו אינם חלים עליו והוא שרוי בתחום הנצח ובמרחב עדי־עד. ביום השלישי נבראו תנאי החיים הקשורים בנצחיות מחזורי הבריאה והצמיחה: המים המתוקים, עצי היער, הזרעים, עצי המאכל וגן עדן הקשור עימהם כמקור ותבנית. בעל היובלים מציג בקצרה את זיקת הגומלין בין המרחב המיתי המקודש הקשור בנצחיות החיים, הנודע כגן עדן, למרחב הארצי המקודש הקשור ברציפות החיים הנצחית, הנודע בכינוי קדש קדשים, ואומר: " גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא." (היובלים ח, יט)

עוד מלמד ספר היובלים על קדושתו של גן עדן, המתוארת בפי מלאך הפנים בזיקה לחוקי הטהרה החלים על הנכנסים אליו, בדומה לחוקי הטהרה החלים על הנכנסים למקדש (ויקרא יב, ד). מלאך הפנים מתאר את קורות אדם וחוה, שחלה עליהם טומאת יילוד וטומאת יולדת למרות שנבראו בידי האל, ומספר על קדושתו של גן עדן ועל העצים הקדושים שנטעו בו בידי האל:

“ויהי כאשר מלאו לאדם ארבעים יום על האדמה אשר בה נברא ונביאהו אל גן עדן לעבדו ולשמרו ואת אשתו הביאו ביום השמונים ואחר באה אל גן עדן. על כן נכתבה המצווה על לוחות השמים ליולדת, אם זכר ילדה שבעת ימים תשב בטומאתה בשבעת הימים הראשונים ושלושים יום ושלושה ימים תשב בדם טהרה ובכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד כלותה את הימים האלה אשר לזכר: ולנקבה עוד שבוע כשני השבועות הראשונים בטומאתה וששים יום וששה ימים תשב בדם טהרה והיו כולם שמונים יום: וככלותה שמונים יום אלה הבאנוה אל גן עדן כי קדוש הוא מכל האדמה וכל עץ אשר ניטע בו קדוש” (ספר היובלים ג, ט–יב).

פסוקים אלה, הדנים במצוות הטהרה, הראשונה מבין המצוות המבדילות בין ישראל לעמים, מצוות שהמלאכים ערבים להן בספר היובלים ולוקחים חלק בראשית סיפורן המיתי, התפרשו בהרחבה ביחס לחוקי הטהרה הנלמדים מהם, ונידונו בזיקה למעמד האישה, שמועד כניסתה לגן עדן מתעכב מספר ימים כפול מזה של אדם, בהתאמה לחוקי טהרת יולדת ואיסור הכניסה למקדש בספר ויקרא יב, ב–ה.³⁷ אולם לענייננו בדיון הנוכחי, המבקש להתחקות על משמעותו של הזיכרון החלופי המוסיף על המסורת המקראית, נודעת חשיבות לחוקי הטהרה המקבילים בין גן עדן למקדש,³⁸ ונודעת חשיבות מיוחדת למשפט האחרון במובאה לעיל המציין שכל עץ שנטע בגן עדן הוא קדוש. בנוסח עברי מקביל שנמצא בקומראן נאמר: [כי] קדוש גן עדן וכול האב אשר בתוכו קודש“.³⁹ אב בעברית מקראית הוא צמח רענן (איוב ח, יב; שיר השירים ו, יא) ומשמעות הקדושה המיוחסת לאבי גן עדן או ל”כל עצי עדן אשר בגן האלהים" (יחזקאל לא, ט) או ‘לכל עץ בגן אלהים’ (שם, לא ח) או ‘בעדן גן אלהים…בהר קדש אלהים’ (שם, כח, יג–יד) קשורה בנוכחות האלוהית ובמחזוריות החיים הנצחית, שכן הנטיעות נטעו בידי אלוהים שמעשיו חורגים מגבולות הזמן והמקום ומכוננים אותם.

מהמשפטים המצוטטים לעיל עולה שהגן קדוש ואסור בכניסה ללא רשות, הן משום שהוא משכנו של אלוהים מקור החיים, הן משום שכל הנטוע בו קדוש ונצחי, שכן ניטע בידי האל (בראשית ב, ח יובלים ב, ז; ג, יב). קדושתו של הגן מכוננת גבולות טהרה קפדניים בכניסה אליו הנשמרים בידי המלאכים. תבניתו השמימית של גן עדן קדש קדשים מצויה באופן סינקדוכי, כחלק המשקף ומבטא את השלם, גם במתחם המקודש הארצי הנודע כקדש קדשים, שגבולות טהרה קפדניים בכניסה אליו נשמרים בידי כוהנים ולויים.

*

הדיון להלן יתמקד במימד אחד של קדושה שמימית וארצית זו, זו העולה מהקשר בין עצי גן עדן המקודשים, ש’ריחם טוב מכל ריח', הקשורים לרעננות החיים, נצחיות הצמיחה, ניחוח הפריחה ועדנת הפריון, לבין העלאת קטורת הסמים, הקשורה בביטוי 'ריח ניחוח לה'', על מזבח הקטורת בקדש הקדשים, המצוי במסורת הכוהנית בהר הקדוש שעליו נבנה המקדש, מול גן עדן, מול ‘הרי בשמים’. מסורת זו נודעת בספר היובלים מימיו של נוח היודע שבנחלתו של שם בנו מצויים מרחבים מקודשים שיקשרו ברבות הימים עם מקום גילוי האל בקדש הקדשים בגן עדן, עם מקום גילוי האל בהר סיני, הקשור בחוק ובברית, ועם מקום שכינת האל בקודש הקדשים במקדש בהר ציון, הקשור בעבודת הקודש: “וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (היובלים ח, יט).

שלושה מקומות אלה הקשורים זה בזה נזכרים קודם לכן בדברי מלאך הפנים המתאר למשה, העומד על הר סיני, את מעשיו של חנוך בגן עדן: “”וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו לגן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם…ויקטר קטרת בית המקדש אשר נרצה בעיני ה' בהר הדרום: כי ארבעה מקומות בארץ לה' הם גן עדן והר הבקר (בו), וההר אשר אתה עומד עליו היום הר סיני, והר ציון יתקדש בבריאה חדשה לקדושת הארץ על כן תקדש הארץ מכל חטאה ומכל טומאתה לדורות עולם". (היובלים ד, כג–כו).⁴⁰

מעשיו של חנוך בגן עדן, כתיבת החוק והמשפט והקטרת קטורת בית המקדש, שמורים במקרא בנוסח המסורה לכוהנים בני אהרון משבט לוי, להם נאמר בברכת משה אחיהם: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך” (דברים לג, י)

הכוהנים במסורת המקראית היו המופקדים על ההוראה המקודשת (ויקרא ט, יא; דברים לב, י ), אולם במסורת הכוהנית ראשית ההוראה קשורה לחנוך שהביא ספרים משמים, והיו ממונים על הפולחן המקודש (שמות ל; דברים, לב, י) הקשור אף הוא במסורת הכוהנית לחנוך שהקטיר קטורת בגן עדן.

קוסמוגרפיה מקודשת זו הנזכרת לעיל, כורכת בין גן עדן, הר סיני והר ציון, הקשורים לנוכחות אלוהית, לכריתת ברית, למתן חוק אלוהי וליסודות הפולחן המצוינים בהעלאת קטורת. למזבח הקטורת במשכן ובמקדש, הקשור בעצי גן עדן כפי שנראה להלן, קדמה במסורת הכוהנית היסטוריה מקודשת בדבר מזבחות עולה עליהם העלו קרבנות וקטורת מימי האדם הראשון ועד נוח, ומימי אברהם ועד לדורם של משה ואהרון. מכלול זה של מושגים מקודשים המבקשים להקדים את מסורת העלאת העולה ומסורת הבריתות הקשורה בה, לדורות הראשונים הנודעים מספר בראשית, קשור בהיסטוריה של אבות העולם ובזיקתם לעבודת הקרבנות והעלאת קטורת ובעמדה הכוהנית הגורסת שככל שדבר קדוש וחשוב יותר כך הוא מוקדם יותר.

הבושם, הניחוח ו’ריח עדנים‘, המגלמים את החיים, הרעננות, הפריחה והצמיחה, הם סגולתם של העצים הקדושים שנטעו בידי האל בגן עדן, כפי שעולה מעדותו של העד הנבחר בספרות הכוהנית, הצופה השמימי, חנוך בן ירד, ‘סופר הצדק’, ו’כהן עלמין’, המכונה בארמית מרא רבא דאסהדותא,⁴¹ הרואה במסעו השמימי עצי בושם מרהיבים וביניהם את עץ החיים אשר ‘עלהו פרחו ועצו לא יבלו לעולם’ ומשתאה לריחו וליופיו:

“ומזה הלכתי אל מקום אחר בארץ ויראני הרי אש הבוערים יומם ולילה: ואלך לעברו וארא שבעה הרים נהדרים…וההר השביעי בתוך אלה בגבהם נמשלו לכסא מלוכה [והם] מוקפים עצי בשם: וביניהם עץ אשר לא הריחותי עוד ריח כריחו ולא היה עוד אחד בהם כמוהו…ויהי ריחו טוב מכל ריח ועלהו ופרחו ועצו לא יבלו לעולם ופריו יפה ופריו דומה לתמר…” (חנוך־א כד, א–ד)

בהמשך תיאור המסע השמימי מספר המלאך מיכאל לצופה השמימי, חנוך, על פשר המראה שנגלה לו, ואומר: "עץ הבשם הזה לא יוכל לגעת בו כל בשר בלי רשות…מפריו ינתנו חיים לבחירים וצפונה אל מקום קדוש אל עבר בית ה' מלך העולם ישתל " (חנוך־א כה, ד–ה). גם כאן נשנית ההטעמה על 'ריחו ‘הטוב מכל ריח’ של עץ הבשם, סגולה הקשורה בחיוניות (‘מפריו ינתנו חיים’), בפוריות וביופי (‘ופריו יפה’) ובנצחיות של עץ החיים שיישתל ברבות הימים במקדש.

מסורת נוספת, מאוחרת יותר, המובאת בספר חנוך השני, מתארת את מסעו השמימי של חנוך ואת מראה גן עדן שנגלה לו, העומד בין החלוף ואי החלוף. חנוך הרואה בספר חנוך הראשון מראה מרכבה ובו “כרובי אש” ו“מראה כרובים” (חנוך־א יד, ח–כג), מתבונן בספר חנוך השני בעץ החיים על יפי הפריחה וריח ניחוח הקשורים בו ומעיד על סגולתו הייחודית עם שובו:

“וישאוני משם האנשים ההם ויעלוני אל הרקיע השלישי⁴² ויעמידוני בתוך הגן: ואביט משם למטה וארא את המקום ההוא לא יספר טובו וארא את כל העצים פורחים יפה ופריים בשל וריח ניחוח לו… ובתווך עץ החיים במקום בו ינוח ה' מדי בואו לגן עדן והעץ ההוא לא יתואר טובו וריח ניחוחו ויפה הוא מכל נברא מסביבו מראהו זהב ואדום וכעין האש הוא ומכסה את כל הגן ובו מכל העצים השתולים ומכל הפירות ושורש לו בגן בקצה הארץ: וגן עדן הוא בין החלוף ואי החלוף” (חנוך־ב ה, א–ד )

ההנצה, הפריחה, הצמיחה וההבשלה נושאת הפרי, כולן סימני מחזוריות החיים הנצחית, קשורות בריח הניחוח, וריח זה, המייצג את רעננות החיים ואת נצחיותם, הוא המאפיין המרכזי לתיאור נוכחותו של האל, הן בגן עדן, הן במשכן, הן במקדש, מקום העלאת הקטורת 'לריח ניחוח לפני ה'' (שמות כט, כה; ל, לד–לח) או 'ריח ניחוח אישה לה'' (שמות כט, יח).

ספר אדם וחוה,⁴³ הכולל מסורות מאלפות על גן עדן, על מלאכים ועל מרכבת הכרובים, אותן מספרת חוה לבניה ליד מיטת אביהם הנוטה למות, ממחיש אף הוא את הנוכחות האלוהית בגן עדן בפריחה, וקושר, בדומה לספר חנוך, את כסא אלוהים לעץ החיים: “וכאשר הופיע אלוהים ברכב כרובים בגן עדן ומלאכים הולכים לפניו ואומרים שירה פרחו כל עצי הגן גם בנחלת אביכם וגם בנחלתי. וכיסא האלוהים עמד נכון במקום אשר שם עץ החיים” (ספר אדם וחוה, כב, ג–ד).

כנגד בושם הפריחה וניחוח הפרי העולה מעצי גן עדן ומסמל את נצחיות החיים ומקורם האלוהי, מתואר ריח הניחוח העולה מן הקטורת בפתח קודש הקדשים ומסמל את נצחיות הברית בין השמים לארץ. ריח ניחוח זה מקורו על פי המסורת הכוהנית בצמחים המקודשים מגן עדן המייצגים את תבנית הקדושה ומסמלים את נצחיות החיים. צמחים אלה שענפיהם וזרעיהם הוצאו מגן עדן בידי האדם הראשון ביום גירושו מן הגן, הם הצמחים מהם הכינו את הקטורת במקדש. מכאן נגזרת קדושת צמחי הקטורת והמונופול הכוהני על הכנת קטורת הסמים, שהמפר אותו נענש בעונש כרת (שמות ל, לד–לח), הואיל וכאמור מקורם של סממני הקטורת, לפי המסורת הכוהנית, הוא בגן עדן והם הוצאו מהמרחב השמימי למרחב הארצי בסיוע המלאכים.⁴⁴

עדות עתיקה על מוצא עצי הקטורת בגן עדן נמצא בדברי חנוך בן ירד, בספר העירים [המלאכים] המצוי בספר חנוך־א. חנוך רואה במסעו השמימי בשעה שהוא פונה מזרחה, את גן עדן מקדם, ומעיד באזני שומעיו על מראה עיניו. זו היא העדות הקדומה ביותר על גן עדן מחוץ לספר בראשית ויש בה תוספות מאלפות המעידות על הקשריו המפתיעים של סיפור גן עדן בעת העתיקה ועל זיקתו לריח ניחוח ולצמחי הקטורת:

“ומזה הלכתי לצד מזרח…ושם ראיתי עצי ריח המלאים ריח לבונה ומור והעצים דומים לעץ שקד: וממעל להם על הר המזרח לא רחוק ראיתי מקום אחר גיא מלא מים אשר לא יחרבו: וארא עץ יפה והוא דומה לעצי ריח כעץ השרף: ולפאת הגאיות האלה ראיתי קנמון בושם ואחרי אלה קרבתי אל המזרח: וארא הרים אחרים וביניהם עצים ומהם נזל כעין נקטר הנקרא צרי וחלבנה: ומעבר להרים האלה ראיתי הר אחר למזרח קצות הארץ אשר שם עצי אהלים וכל העצים היו מלאים שקדים קשים: וכאשר ייקח איש מן הפרי הזה ייטב לו מכל בושם. ואחרי הבשמים האלה.. וארא שבעה הרים מלאים נרד נבחר ועצי בשם וקנמון ופלפל: ומשם הלכתי מעל ראשי כל ההרים האלה הרחק לפאת מזרח הארץ ואעבור על ים סוף ואהי הרחק ממנו ואעבור מעל המלאך זוטיאל: ואבוא אל גן הצדק [במקור הארמי מקומראן: פרדס קושטא] וארא מאחרי העצים האלה עצים גדולים צומחים שם וריחם טוב יפים מאד ויקרים ועץ הדעת אשר ממנו יאכלו וידעו דעת רבה.. וריח העץ נודף למרחוק: ואומר מה יפה העץ ומה נחמד מראהו: ויענני רפאל המלאך הקדוש אשר אתי ויאמר אלי הוא עץ הדעת אשר ממנו אכלו אביך הזקן ואמך הזקנה אשר היו לפניך וילמדו דעת ועיניהם נפקחו וידעו כי עירומים הם ויגרשו מן הגן.”⁴⁵

עדות מיסטית זו הפורצת את גבולות הזמן והמקום, מיוסדת על צפייה בחלום ועל דברי מלאכים מזווית ראייתו של המספר המבקש לתאר את המקום המקודש בשמים, אולם היא ודאי מיוסדת על מסורות כתובות קודמות מזווית ראייתו של הקורא הזוכר מסורות על המקום המקודש בארץ. העדות המרחיבה את התיאור המצומצם של עץ הדעת בבראשית ונוטעת אותו בפרדס עצי קטורת, מתאפיינת בכך שהמילים ריח ובושם נזכרות בה כעשר פעמים. התיאור הוא רק חלק ממסעו השמימי של חנוך שיש בו עניין רב מבחינות שונות, אולם דומה שפירוש מושג גן עדן העולה ממנו קשור במקום אשר בו צומחים צמחי בושם ועצים הנותנים ריח ניחוח או ריח עדנים המסמל את המושג עדי עד. ריח ניחוח זה הקשור במילים עדנה, עדן, עד, עידן ועידנים, רעננות ונצחיות מבורכת, מבטא את נצחיות החיים, את צמיחתם ושפיעתם. שמם של עצי בושם אלה המדיפים ריח ניחוח העולה מעצי לבונה, מור, שרף, צרי, חלבנה, אהלים, נרד וקינמון, הנזכרים כולם בדברי חנוך, קשור בחלקו לצמחי הקטורת המפורטים בעבודת המשכן, השמורה כידוע לכהנים בלבד:⁴⁶ "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (שמות לד–לה). סיומו של פסוק זה, המתאר את מעשה הקטורת בקודש הקדשים הארצי, מצוי גם בתיאור קודש הקדשים השמימי בשירות עולת השבת שנזכר לעיל, הקושר את הקטורת לרקיע פלא ממולח טוהר:

דבירי פלא רוחי אלי עולמים כול [ ]…

]בד[ני דב]יר מלך מעשי ר[וחות] רקיע פלא ממולח טוהר

רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים

בשירי עולת השבת, מצטרף הפלא לביטוי זה במקום נוסף שם מתוארת עבודת הקודש בהיכלות עליונים במילים “ברוקמת כבוד צבעי פלא ממולח טהור” (4Q405, 20ii-21–22:11)⁴⁷ הרומזות לפסוק לעיל (שמות ל, לה).

חלק אחר של שמות העצים הנזכרים בדברי חנוך קשור לבשמים מהם נעשה שמן משחת קדש שאף הוא היה שמור לכוהנים בלבד. עצים אלה כוללים מר־דרור, קינמון בושם, קנה בושם, קידה ושמן זית (שמות ל, כג–כה). קרוב לודאי שבמקומות שנזכר בספר חנוך־א הביטוי עצי ריח בתרגום העברי של הנוסח האתיופי, היה כתוב במקור העברי או הארמי עצי בושם או עצי ריח ניחוח, אך מכל מקום אין ספק שמור, לבונה, שרף, קינמון, צרי, חלבנה, בושם, נרד ואהלות, הנזכרים בדברי חנוך לעיל בתיאור מסעו בגן עדן, נזכרים בשני מקומות מובהקים בהם נזכרים צמחי בשמים במסורת המקראית: האחד בעבודת המשכן השמורה לכוהנים הקשורה בהעלאת הקטורת 'ריח ניחוח לה'' בקדש הקדשים, ובהכנת שמן המשחה המופקדת בידם, כאמור לעיל; והשני ברשימת צמחי הבושם בשיר השירים, הנחתם בביטוי ‘על הרי בשמים’ (ח, יד). שיר השירים מדבר על ‘פרדס רימונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים’ (ד, יג). יתכן שביטוי זה קשור למסורת המיסטית של הפרדס כגן עדן, שכן בהמשך הפסוק המצוטט נזכרים רבים מהבשמים הנזכרים בדברי חנוך: “נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים” (שיר השירים ד, יד). רבי עקיבא כינה את שיר השירים בשם קודש קדשים ואמר: “שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים” (משנה, ידים ג ה). דומה שההקשר היחיד אשר בו מצטרף קדש הקדשים ללשון שיר השירים במפורש, הוא ברשימת צמחי הבושם ממנה הוכנה קטורת הסמים המקודשת שהועלתה על מזבח הזהב לפני הפרוכת בקדש הקדשים.

*

הקטורת נזכרת במסורת הכוהנית בספר היובלים בזיקה לאדם הראשון ביום גירושו מגן עדן, בשבעה עשר לחודש השני. קודם לכן נזכר האדם הראשון בגן עדן בקובץ תפילות מקוטע שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, המכונה דברי המאורות, שבו מזכירים המתפללים לאל את חסד בריאת האדם:

זכו]ר אדוני כיא מעמ[…]

ואתה חי עולמים…נפלאות מקדם ונוראות [משנות עולמים

אדם א]בינו יצרתה בדמות כבוד[כה

נשמת חיים נ]פחתה באפו ובינה ודעת [מלאתה אותו

בג]ן עדן אשר נטעתה המשלת[ה אותו

]ם ולהתהלך בארץ כבוד א[⁴⁸

4Q504, col. 8: 4–7))

המעבר מחיים בגן עדן שנטע בידי האל, מעבר לגבולות הזמן והמקום, אל הארץ שבה האדם יחיה אחרי הגירוש, בגבולות הזמן והמקום, נקשר במסורת ריטואלית המבקשת לקשור בין המקום החדש, הלא נודע, למקום הקדוש שממנו אדם בא. לדברי בעל ספר היובלים מעשהו הראשון של אדם בצאתו מגן עדן היה מעשה כוהני מובהק:

“ויהי ביום ההוא ביום צאת אדם מגן עדן הקטיר לריח ניחוח קטרת לבונה וחלבנה ונכאת ונרד בבקר בצאת השמש ביום כסותו את ערוותו: ויכלא ביום ההוא פי כל חיה והבהמה והעוף והרמש והשרץ מדבר כי כולם ידברו איש את רעהו שפה אחת ולשון אחת”.. (ספר היובלים ג, כז–כח)

מדברי מלאך הפנים, המספר למשה בן עמרם את ראשית ההיסטוריה, עולה שמעשהו הראשון של האדם בצאתו מגן עדן היה להקטיר קטורת כדי לקשור קשר בין העולם הארצי לעולם השמימי. לדבריו ראשית מסורת סממני הקטורת קשורה ברגע מכריע שבו עובר האדם הראשון מטבע נטול בושה ואשמה, לתרבות שיש ביסודה ידיעה, אשמה, בושה ופחד, רגע המבחין בין אדם לחיה, רגע המסומן בכיסוי ערווה, מכאן, ובהטלת אלם על בעלי החיים והוצאתם מתחום השיג והשיח, עם ייחוד לשון הדיבור והדעת לאדם, מכאן.

מן התיאור של הקטרת הקטורת שהקטיר האדם הראשון ביום צאתו מגן עדן, עולה במובלע שאדם הביא עמו מגן עדן צמחים אלה, שידועים כסממני הקטורת הן במסורת ספר שמות ושיר השירים שנזכרו לעיל, הן במסורת ספר חנוך וספר אדם חוה, שהרי ביום אשר בו גורש מן הגן הקריב קרבן שכלל קטורת בלבד, והקטיר ‘קטרת לבונה וחלבנה ונכאת ונרד’ עם הזריחה. ממהלך הסיפור מובן שלא היה סיפק בידו של אדם שגורש מן הגן, לחפש, למצוא או לגדל צמחי קטורת ביום שבו הקטיר עם שחר, אלא מסתבר מסדר הדברים שהביאם עמו מגן עדן. כך אכן הבין המחבר האלמוני של ספר אדם וחוה את סדר התרחשות הדברים, המסופר בפי חוה לבניה סמוך למותו של אדם. חוה המספרת את קורות המשפחה, מתארת לבניה את נסיבות הגירוש מגן עדן, הקשורות בנוסח כוהני זה למלאכים ולפולחן:

“את הדברים האלה דבר ה' ויצו לגרשנו מגן עדן: ואביכם בכה לפני המלאכים מקדם לגן ויאמרו אליו המלאכים מה בקשתך אדם ונעשה לך? ויען אביכם ויאמר להם: הנה אתם מגרשים אותי [ועתה] הניחו נא לי ואקחה ניחוחים מן הגן ואביא מנחה לאלהים אחרי צאתי למען יענני: ויגשו המלאכים אל האלהים ויאמרו יה אל מלך עולם צווה נא ה' לתת לאדם סמים מהגן וזרעים למאכלו: ויאמר אלהים לאדם לבא ולקחת ניחוחים ובשמים מהגן וזרעים למאכלו: ויתנהו המלאכים ללכת ויקח ארבעה מינים כרכם ונרד וקנה וקנמון ויתר הזרעים למאכלו ויקח את כל אלה ויצא מן הגן: ונבא אל הארץ”. (ספר אדם וחוה, פרק כט, א–ז)⁴⁹

הביטוי ‘סמים מהגן’ קשור לביטוי המקראי ‘קטורת סמים’ ומן הסיפור עולה שאדם הוציא מגן עדן זרעי מאכל וארבעה צמחים מפיצי ריח הנמנים עם מרכיבי הקטורת כרכם, ונרד, וקנה וקנמון. אלה הם הצמחים הנזכרים בשיר השירים: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן (ד, יד). סממני הקטורת קושרים בין המקום המקודש, גן עדן, שממנו מוצאם, לבין הזמן המקודש המציין מחזורי פולחן שביעוניים קבועים ומחושבים מראש המסומנים בהקטרת קטורת. מועדי הזמן המקודש הנלמדים מהמלאכים, מיוסדים על מצוות האל ועל ההיסטוריה של האבות, ומצוינים במנחה, בהעלאת קטורת ובכריתת ברית. המלאכים אף הם נמנים עם שומרי הברית השובתים בשבת כמבואר בספר היובלים (ב, ל) ונמנים עם מעלי המנחה ומקטירי הקטורת המכפרת והמטהרת, כמסופר בשירות עולת השבת על מלאכים המביאים לה' “ריח מנחותם… וריח נסכיהם…ממולח טוהר”. ⁵⁰ העלאת הקטורת בידי המלאכים מתוארת גם בספר אדם וחוה: “ואראה והנה מחתות זהב ושלוש כפות וכל המלאכים ולבונה בידיהם לקחו את המחתות ויבואו בחפזון אל המזבח וייפחו עליהן וענן הקטורת עלה וייכס את הרקיעים” (אדם וחוה לג, ג). כך נאמר אף בצוואת לוי⁵¹ שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה וקודם לכן נודעה מגניזת קהיר ומן הספרות החיצונית:

“וב[רקיע] העליון על כל תשכן התפארת הגדולה למעלה מכל קודש: ואחרי השמים האלה כל המלאכים הגדולים המשרתים והמכפרים לפני ה' על כל שגגות הצדיקים: והמה יביאו לה' ריח ניחוח למנחה וקרבן ללא דם” (צוואת לוי, פרק ג, ד–ו)⁵²

* * במסורת הכוהנית המפורטת בצוואת לוי ובספר היובלים, הכהונה קשורה במלאכים המביאים לה' “ריח מנחותם... וריח נסכיהם…ממולח טוהר”, ומביאים לבני אדם נבחרים הזוכים לראות מלאכים בחזון, דעת כתובה בספרים על עבודת הקודש ומועדיה. בשושלת שראשיתה בחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, נמסרת המסורת הכוהנית של הקטרת הקטורת ולוח השבתות והמועדים מהמלאכים לחנוך, ממנו לבנו מתושלח, ממנו ללמך בנו, לנוח נכדו, לאחיו של נוח, ניר, ולבנו מלכי־צדק כהן לאל עליון. ממלכי־צדק נמסרת המסורת לאברהם, ממנו לבנו, יצחק, ממנו לבנו, יעקב, ממנו לבנו, לוי, ממנו לבנו קהת, לנכדו עמרם, וממנו לבנו אהרון. דהיינו, ראשית הכהונה השומרת את מחזור השבתות המקודש בהקטרת קטורת מקודשת מתחילה עם נינו של אברהם, לוי בן יעקב, ולא כבנוסח המסורה הפותח את תולדות הכהונה בנכדו של לוי, אהרון בן עמרם. לוי שירש מאביו יעקב את ספרי אבותיו (היובלים מה, טז) מספר לבניו בצוואתו על תבניות שביעוניות הקשורות בחלומות על מלאכים, שראה בבית אל, בדומה ליעקב אביו, שבהם נמשח על ידי שבעה מלאכים לכהן ככוהן משוח בשמן הקודש, לבוש שבעה בגדי כהונה, עטור נזר כהונה ומעלה קטורת:

"וארא שם [בבית אל] חזון כבראשונה אחרי אשר ישבנו שם שבעים יום: וארא שם שבעה אנשים ובגדיהם לבנים ויאמרו אלי קומה ולבשת את מעיל הכהונה ואת נזר הצדק… וישאו כולם את [שבעת] הבגדים ויאמרו אלי מעתה היה כהן לה' אתה וזרעך: וימשחני הראשון בשמן הקדש ויתן לי את שבט המשפט… וישם עלי השביעי נזר כהונה וימלא את ידי קטרת לכהן לפני ה' אלהים'*, (*צוואת לוי, פרק ח, א–י).

דומה שניכר בעליל שמוצגת כאן מסורת חלופית בדבר השתלשלות הכהונה המיוסדת על זיכרון שונה מזה המוכר בנוסח המסורה, זיכרון שנכתב במאות האחרונות לפני הספירה. בשיר מקוטע שנמצא בין מגילות מדבר יהודה מתוארת רשימה של כמה מאישים אלה, שאלוהים בחר בהם, נודע אליהם ורצה בהם, הקשורים במסורת הכהונה:

"אלוהי הכול [… ויוסד ע[]…

חנוך בחרתה מבני אדם…

ובנוח רציתה מב[ני באברהם

את יצחק התמותה ו[ ] אל יעקוב [ נו]דעתה בבית אל

…..ואת לוי ה[בדל]ת ותתן לו לאגוד

[] ובאהרון בחרתה מן לוי לצאת

ולבוא [להו]דיע נסתר[ות ב]בריתמה לפניכה…"⁵³

כל הדמויות הנזכרות ידועות ממסורת החומש בהקשרים שונים של בחירה אלוהית מלבד לוי. בספר בראשית כידוע נזכר לוי לדיראון בזיקה לקללת יעקב בעקבות פרשת דינה ורצח אנשי שכם, אולם במסורת הכוהנית בספר היובלים ובצוואת לוי, מסופרת פרשה זו מחדש, ולוי נזכר לשבח בהקשרים שונים וזהותו הכוהנית, המיוסדת על בחירה משמים, מודגשת.⁵⁴

במסורות שונות ממגילות מדבר יהודה מתוארת זהותם הכוהנית של הגיבורים הנזכרים ומפורטת זיקתם למסורת הבריתות ולסיפורים מקודשים הקשורים במסורת לוח השבתות והמועדים ומחזורי הקטורת. לנוח, נינו של חנוך, שהביא את לוח השבתות משמים והעלה קטורת בגן עדן, מיוחסת חשיבות מיוחדת שכן במגילות מדבר יהודה מפורטת הברית שנכרתה בין האל לנוח אחרי המבול, בזיקה לחישוב לוח השבתות הכוהני והעלאת קרבנות העולה והקטורת, המציינת את מחזוריו המקודשים. במגילות נזכרת הקטרת הקטורת שאינה נזכרת בסיפור המקביל בבראשית, כמעשהו של נוח המכיר תודה לבוראו על צאתו מן התיבה בתום שנה תמימה בת 364 ימים, כמתואר בקטע מגילה מקומראן המספר את סיפור המבול ומרחיב את נוסח בראשית. יום צאתו של נוח מהתיבה זהה למועד צאתו של אדם הראשון מגן עדן בספר היובלים (היובלים ג, יז, כז), ומספר הימים ששהה בתיבה זהה בשתי המסורות:

“באחת ושש מאות שנה לחיי נוח ובשבעה עשר יום לחודש השני יבשה הארץ באחד בשבת ביום ההוא יצא נוח מן התבה לקץ שנה תמימה לימים שלוש מאות ששים וארבעה, באחד בשבת בשבעה [עשר בחודש השני, בשנה] אחת ושש [מאות, יצא] נוח מן התבה למועד שנה תמימה”.

(4Q252, II: 1–5).⁵⁵

מספר ימים זה של ימי שנת השמש הנגזר ממועד הכניסה לתיבה בשנת שש מאות לחיי נח בשבעה עשר לחודש השני (בראשית ז, יא) וביציאה ממנה במועד זה שנה תמימה לאחר מכן, בשנת שש מאות ואחת, ידוע קודם לכן ממסורת חנוך, והוא ציר המאבק בין המאמינים בלוח שמשי מקודש וקבוע בן 364 ימים, שהובא משמים בידי חנוך וראשיתו בניסן, לבין אלה ששינו את הלוח, דחו את מסורת חנוך ואימצו לוח ירחי, נטול מספר ימים קבוע, שמתחיל בתשרי. בחיבור העתיק הנודע בשם ספר מהלך המאורות הכלול במסורת חנוך, נאמר: “והשמש והכוכבים יוציאו את כל השנים לנכון ולא יעדיפו או יחסרו את מושבותם יום אחד עד עולם ושלמו את השנים בצדק נכון בשלוש מאות וששים וארבעה ימים” (חנוך־א עד, יב). כך גם נאמר בדברי חנוך המלמד את מסורת הלוח למתושלח בנו: “והשנה תשלם בשלש מאות וארבעה וששים יום” (חנוך–א פב, ו). ספר היובלים לומד מסיפור המבול את מספר ימי השנה הקבוע והמחושב מראש בסדר הכוהני ומלאך הפנים מכתיב למשה ואומר: “ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלוש מאות וששים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה” (היובלים ו, ל).

בעל היובלים מתאר את ייסוד פולחן הקרבנות המכפרים אחרי המבול ומתאר את העלאת קרבן העולה והקטורת, הכרוכות בשבועה ובברית, במחצית החודש השלישי. ריח הניחוח העולה מן הקטורת הוא המבטיח קשר ישיר עם אלוהים ומאשר את הברית המבטיחה את נצחיות מחזורי עונות השנה. הדוגמה הראשונה לקשר בין ניחוח הקטורת לבין המענה האלוהי, קשר הנזכר לעיל בדברי אדם הראשון שגורש מגן עדן באותו מועד שבו נוח נכנס ויצא מן התיבה, בשבעה עשר לחודש השני (היובלים ג, יז, כז), וביקש מהמלאכים צמחי ניחוח כדי שיוכל להעלות מנחה וייענה בתפילתו, מצויה בסיפורו של נוח.

נוח כאמור לעיל שוהה בתיבה במשך שנת שמש שלמה בת 364 ימים וכשהוא יוצא מן התיבה, בדומה לאדם שבנה מזבח והעלה קטורת ביום צאתו מגן עדן, כדי לציין את תודתו לבוראו בעידן החדש של חיים מחוץ לגן, נוח בונה מזבח ביום צאתו מן התיבה, כדי לציין את תודתו לבוראו בפתח עידן חדש העומד בסימן עולה, כפרה וברית. הוא מעלה עולה ונותן עליה קטורת המעלה ריח ניחוח לה', בחודש השלישי, וזוכה לכרות ברית נצחית:

“באחד לחודש השלישי יצא מן התבה ויבן מזבח על ההר ההוא: וירא על הארץ ויקח גדי עזים ויכפר בדמו על כל חטאת הארץ…ויעל את החלב על המזבח ויקח פר ואיל ושה ועזים ומלח ותור ובן יונה ויעל עולה על המזבח וישם עליהם מנחה בלולה בשמן ויצוק יין וישם עליו קטרת ויעל ריח ניחוח אשה לה‘. וירח ה’ את ריח הניחוח ויכרת עמו ברית לבל יהיו מי המבול על הארץ לשחתה כל ימי הארץ זרע וקציר לא ישבתו קר וחם קיץ וחרף יום ולילה לא ישנו חקם ולא ישבתו לעולם” (יובלים ו, א–ד).

בסוף סיפור קרבן העולה, המלח והקטורת והחוקים התלויים בו, נאמר: “ויתן לנח ולבניו אות לבל יהיה עוד מבול על הארץ: את קשתו נתן בענן לאות ברית עולם לבל יהיו עוד מי המבול על הארץ לשחתה כל ימי הארץ: על כן הוקם ויכתב בלוחות השמים כי יעשו את חג השבעות בחדש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה” (שם, טו–יז)

לעומת נוסח זה, המסופר בגוף שלישי ומצרף את חג השבועות והברית שנכרתה בו לסיפור המבול והקורבן שהועלה בעקבותיו, במגילה החיצונית לבראשית נוח מספר בגוף ראשון כיצד כיפר על הארץ והעלה קורבן קטורת כחלק מכריתת הברית עם האל אחרי צאתו מן התיבה. בדבריו, החורגים במידה ניכרת מהסיפור המקביל בספר בראשית בנוסח המסורה (ח, כ), ומעמיקים במסורת הבריתות ובדיני הכפרה הקשורה בהעלאת קורבנות, ניכר נופך כוהני מובהק:

“ועל כל הארץ כולה כיפרתי וראש…[השעיר] לראשונה ואחריו בא […] והשמן על האש הקטרתי, ושנית…דמם ליסוד המזבח שפכתי, וכל בשרם על המזבח הקטרתי, ושלישי לבני התור על המזבח, קרבן…עליה נתתי סולת נקי, בלול בשמן עם לבונה למנחה. בכולם מלח הייתי נותן, וריח קטורתי לשמים עלה. אזי העליון” (עמודה י, שורות 13–18)⁵⁶.

בדברי נוח מודגש מקומם של הקטורת והמלח. המלח, הקשור למסורת הקטורת המקודשת בספר שמות (ל, לה ), נזכר כאמור לעיל בשירות עולת השבת בביטוי 'ממולח טהור' בתיאור קדש הקדשים השמימי.

בספר היובלים מצויה מסורת נוספת, הקשורה למצוות נטע רבעי, על פיה נוח נוטע כרם, אוסף את פריו בשנה הרביעית, ומקריב קרבן ביום הראשון, הפותח את השנה, באחד לחודש הראשון, בשנה החמישית (היובלים ז, א–ב). יום זה, היום הפותח את שנת השמש השמשית על פי המקרא (שמות יב, ב) ועל פי ספר היובלים (ו, כג), יום הקמת המשכן (שמות מ, ב), היום בו נולד לוי לפי צוואת לוי, היום בו הובטחה הארץ בחלום יעקב לפי ספר היובלים, ומועד הכניסה לארץ לפי אפוקריפון יהושע, הוא יום חג ושמחה שמעלים בו עולה כבר בדורו של נוח (היובלים, ז, ג), יום זיכרון ויום מועד כמצוין בסיום סיפור המבול (שם, ו, כג). נוח מעלה עולה במועד זה ומקטיר קטורת ומפרט את חוקי הקורבנות. בסיום תיאור העלאת העולה נאמר: “וישם את כל מנחתם בלולה בשמן עליהם ואחר יצק יין באש אשר שם ראשונה על המזבח וישם קטרת על המזבח ויעל ריח ניחוח לרצון לפני ה' אלהיו” (שם, ז, ה). במסורת הכוהנית ברית הקשת בענן עם נוח, בדומה לברית בין הבתרים עם אברהם ולברית סיני עם העם במעמד סיני, נכרתה במועד קבוע, במחצית החודש השלישי, ביום א ט"ו לסיון, בזיקה למועד מקודש שנקבע משמים, לקטורת המקודשת שמוצאה מגן עדן המתנה את כריתת הברית, ולשבועה והבטחה מקודשת הכרוכה בריח ניחוח. הבטחה זו, הנודעת בשם ברית ושבועה בין אל לאדם, טעונה חידוש במועד קבוע כאמור לעיל: “על כן הוקם ויכתב בלחות השמים כי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה” (היובלים ו,יז ).⁵⁷

בדומה לנוח שכרת ברית והעלה קטורת בחדש השלישי, במועד חג השבועות, כך גם אברהם נקשר במסורת הקטורת בקשר לחג ביכורי קציר חיטים, הוא חג השבועות: “בחודש השלישי בחצי החודש עשה אברם חג ביכורי קציר הקמה. ויקרב מנחה חדשה על המזבח ראשית התבואה לה' ופר ואיל ושה על המזבח עולה לה' ומנחתם ונסכיהם העלה על המזבח על הקטורת” (יובלים טו, א–ב).

מסורת חידוש הברית בחג השבועות (מלשון שבועה וברית), חג השבועות והבריתות, שספר היובלים מייחס לה חשיבות ראשונה במעלה, נעלמה לגמרי ממסורת חז“ל. חג השבועות אינו נזכר במשנה ובתוספתא בשם זה ואין לו מסכת המיוחדת לו בדומה לשאר מועדי ה'. אולי משום שמועד החג היה שנוי במחלוקת בין הצדוקים (הכוהנים לבית צדוק) שתבעו לחוג אותו במועד קבוע ומקודש הקשור בברית עם נוח, אברהם ומשה, ביום א, ט”ו בסיון, שבע שבתות ממחרת הנף העומר, ביום א, כ“ו בניסן, לבין הפרושים שאסרו לחוג במועד זה והקדימו את העומר לימי חג הפסח וקבעו שחג השבועות יחול ב־ו' בסיון, וניתקו אותו ממסורת הבריתות. שמו של חג השבועות הוחלף לעצרת במסורת חז”ל כדי להשכיח את השבועה וחידוש הברית שנכרכו בו במסורת הכוהנית, כמתואר במפורט בספר היובלים וכמתואר קודם לכן בדברי הימים ב, טו, י–טו, ואולי נרמז בדברי הימים א טו, ז–יז) וכנאמר בפתיחת סרך היחד ובספר היובלים. מסורת המרכבה שהייתה קשורה בחג השבועות (מרכבת יחזקאל (יחז' פרקים א, י,) היא הפטרת הפרשה שקוראים בחג השבועות, מעמד סיני, שמות, פרק יט) נאסרה בדברי חכמים שקבעו: “אין דורשין.. ולא במרכבה ביחיד” (משנה, חגיגה ב, א) ו“אין מפטירין במרכבה” (משנה, מגילה ד, י).

*

כאמור לעיל, ראשון בני אנוש שנכנס לגן עדן, שבעה דורות לאחר גירושם של אדם וחוה, הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שראה את התבנית השמימית של המקום המקודש בשעה שראה מראה מרכבה שכלל ‘כרובי אש’ ו’מראה כרובים' (חנוך־א, יד, ח–כג). במסעו השמימי צפה חנוך בארבע רוחות השמים של המרחב המקודש, וראה “מקום מבורך ונטוע” שבו “הר קדוש” ב''טבור הארץ",⁵⁸ או מקום מקודש הקשור בהר שעליו יעמוד המקדש, הידוע בשם “הר ציון תוך טבור הארץ”.⁵⁹ ספר היובלים מצביע על הקשר בין מקומות מקודשים אלה, האחד במרכז המרחב האלוהי, השני במרכז המדבר מקום התהוות העם וכריתת הברית, והשלישי במרכז ארץ הקודש, מקומות הנודעים כמקום משכן האל, כמקום התגלותו, וכמקום שבחר לשכן בו את שמו, ואומר בקצרה: “וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (ח, יט). לשלושת המקומות הנזכרים נודעת חשיבות רבה בהיסטוריה הכוהנית –גן עדן הוא התבנית השמימית של המקדש, מקום הכרובים, שם המלאכים וחנוך מקטירים קטורת, הר ציון הוא מקום המקדש בירושלים, שם הכוהנים בני אהרון, הנודעים בשם בני צדוק מימי דוד ואילך, מקטירים קטורת, והר סיני הוא מקום כריתת הברית, מתן תורה וגילוי החוק הכתוב, שנשמר קודם לכן על לוחות השמים, למשה משבט לוי המפקיד את שמירתו בידי אחיו אהרון ובניו הכוהנים ‘זרע אהרון קודש קדשים’, עד עולם.

חנוך המעיד שראה ברוחו את חזון המרכבה המצוי במרכז המקום המקודש: “ורוחי ראתה את האזור האוזר את בית האש ההוא ועל ארבעת קצותיו נהרות מלאים אש חיה והם אוזרים לבית ההוא: ומסביב שרפים כרובים ואופנים והם אשר לא יישנו ושמרו את כסא כבודו” (חנוך־א עא, ו–ז), ומעיד כאמור לעיל שראה את הרי גן עדן, את עץ החיים ועץ הדעת,⁶⁰ הוא זה המייסד את הפולחן המקודש בשעה שהוא מחדש את מסורת הקטרת הקטורת בגן עדן על פי דברי המלאכים: “וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו לגן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם….ויקטר קטרת בית המקדש אשר נרצה בעיני ה' בהר הדרום” (היובלים ד, כג–כה). לעומת אי הבהירות בדבר שם ההר שבו מתרחש הסיפור, הר הדרום הר הקטורת או הר המזרח, הרי שמעשיו של חנוך מתוארים באופן חד משמעי: הוא מקטיר קטורת הקשורה לבית המקדש, דהיינו קטורת המהווה תבנית שמימית לעבודת הכוהנים ולמחזורי הקורבנות והשירות על פי לוח השבתות השמשי.

מסורת הכהונה הגדולה המשתלשלת מאב לבן מתחילה בשעה שחנוך שב לארץ לשנה כדי ללמד את בנו מתושלח את חוקי הלוח, אשר עליהם מושתתת עבודת הכהונה, חוקים המיוסדים על אשר ראה בשמים, הכתובים על ספר (חנוך־א עו, יד; עט, א; פא, ה–ו; פב,א). אולם לא רק את חזון המרכבה, מראה כרובים ומראה גן עדן, המצויים כתבנית שמימית בתשתית המקום המקודש, רואה חנוך שנלקח לשמים בידי אלוהים, כאמור בספר תולדות אדם: “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים” (בראשית ה, כד), אלא בעיקר הוא צופה במסורת הזמן המקודש היא מסורת הלוח.⁶¹

על פי עדות ספר היובלים חנוך נלקח לשמים בגיל 70, שהה עם המלאכים ששה יובלות, 294 שנים, ולמד מהם את לוח השמש בן 364 הימים, שב לארץ בגיל 364 כדי ללמד את בנו מתושלח את ‘אותות השמים כחוק חודשיהמה", ונלקח לגן עדן בידי המלאכים בשנתו ה־365 (בראשית ה, כא–כד): "ויהי עם מלאכי ה’ ששה יובלות שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים ממשלת השמש ויכתוב את הכל: … וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם…" (היובלים ד, כא, כג). תכלית לקיחתו לשמים מבוארת בספר היובלים שנמצא בקומראן בקטע המקביל ליובלים ד, יז–יח, ועניינה הוא כתיבת לוח החדשים, השנים והיובלים: "[ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למע]ן ידעו [בני] [אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה ריא]שון הוא [כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות] ה[יובלים].⁶²

על פי ספר היובלים חנוך בן ירד, העד, הסופר, מחשב הלוח ומייסד הכהונה, החי חיי נצח בגן עדן, למד מן המלאכים לקרוא, לכתוב ולחשב ולמד את חלוקת הזמן הנצחית למחזורי תקופות, חודשים, שנים, שבתות ויובלים (היובלים ד, יז–יח). חלוקות זמן אלה, רבעוניות, תריסריות ושביעוניות היוו את בסיס לוח השבתות הכוהני בן 364 הימים, שנהג במקדש ושימשו תשתית למחזורי העולות והקרבנות, למחזורי הקטורת ומחזורי שירי הקודש, שירי עולת התמיד ושירי עולת השבת.⁶³ לוח זה המושתת על מחזוריות אסטרונומית נצחית, צפויה ומחושבת מראש של גרמי השמים, נלמד מהמלאכים כדברי חנוך האומר בפתיחת החיבור על הלוח: “ספר מהלך מאורות השמים כל אחד ואחד למשפחותיהם לממשלותיהם ולזמניהם לשמותיהם ולמקומות מולדתם ולחודשיהם אשר הראני אוריאל המלאך הקדוש אשר אתי..” (חנוך־א עא, א).

מסורת המסע בארבע רוחות השמים, הקשורה בספר חנוך במרחבים הקוסמיים של המקום המקודש, הנגלים מעבר לגבולות הזמן והמקום, קשורה גם בלימוד מחזורי הזמן המקודשים, הקשורים במרחבים האסטרונומיים, הנודעים מעבר לגבולות אלה, ונשמרים במחזורי הקטורת. חנוך נלקח לשמים כדי ללמוד את מחזורי הזמן האלוהי הקשורים בארבע העונות או בארבע תקופות השנה, הקשורות בארבעת כיווני המרחב. הוא נקרא להעיד על חלוקותיהן הרבעוניות, התריסריות והשביעוניות המצטרפות למספר הכולל של ימי השנה התמימה, הנמנים כאמור במסורת הכוהנית כ364 ימים. ימים אלה, הנשמרים במחזורי עבודת הקודש, מתחלקים לתריסר חודשים בני 30 יום כל אחד, אליהם מצטרפים ארבעת הימים ‘הפגועים’ המפרידים בין התקופות.⁶⁴ עוד מתחלקים 364 הימים ל־52 שבתות או 52 שבועות העולים למניין שנה תמימה.⁶⁵ כל אחד מפרקי זמן אלו: ימים (364), שבתות (52), תקופות (4), וחודשים (12), מצוין בזיקה לסדר מחזור קרבנות העולה, קרבן המוקרב במועד קבוע במחזוריות קבועה וידועה מראש, הנשרף כולו באש והופך לריח ניחוח אשה לה‘: עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים. מחזורי קרבנות העולה קשורים בהעלאת הקטורת המכונה קטורת סמים, קטורת רקח או קטורת ריח ניחוח לה’ (שמות ל, ז; ל, לה; ויקרא א, ט) ההופכת את הקרבן המוחש לניחוח מופשט.

ספר חנוך־א עב–פב המפרט את מסעו השמימי של חנוך ואת אשר למד מהמלאך אוריאל, מרחיב את הדיבור על הזמן הנראה המחולק לארבע תקופות בנות 91 ימים כל אחת ועל שנים עשר החודשים המחושבים מראש ביחס ללוח שמשי בחלוקות סימטריות של שלושים יום, אליהם מצטרפים ארבעה ימים המבדילים בין העונות, המכונים ימים פגועים מלשון פגע־פגש. מכלול זה המתייחס לזמן הנראה בעין, הזמן האסטרונומי, ולמחזוריו הקוסמיים הידועים ומחושבים מראש, נקרא ‘מרכבות השמים’ (חנוך־א עה, ג) וחלוקותיו מצוינות בעבודת הקודש, בעולת התמיד (שמות כט, מב; במדבר כח, ג–ח; יחזקאל מו, טו) ובעולת החודש (במדבר כח, יא–יד; במדבר כט, ו). ואילו ספר היובלים, המפרט את קורותיו של חנוך על פי עדות מלאך הפנים (היובלים ד, טו–כו), מוקדש לחלוקות של הזמן הנלמד משמים, הזמן הנשמע והבלתי נראה, המחולק לחלוקות שביעוניות של מועדי ה' מקראי קודש, מועדי דרור, המצוינות בעולת השבת (במדבר כח, י) ובעולת המועדים המתייחסת לשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה (במדבר, פרקים כח–כט). ספר היובלים נחתם בדברי מלאך הפנים למשה בדבר הקשר בין השבת, אותה הביא חנוך ראשון משמים, לבין הקטורת ועבודת הקרבנות המכפרת המציינת את חילופי הימים והשבתות בעולת התמיד ועולת השבת: "כי גדול הכבוד אשר נתן ה' לישראל לאכול ולשתות ולשבוע ביום השבתון הזה ולנוח ביום ההוא מכל מלאכה אשר היא מלאכת אדם כי אם להקטיר קטורת ולהביא קרבן וזבח לפני ה' לימים ולשבתות. המלאכה הזאת לבדה תעשה בימי השבת בבית מקדש ה' אלהיכם לכפר על ישראל ובאה תמיד יום יום כאשר ציויתיך (ספר היובלים נ, י–יא; השוו דברי הימים ב לא, ג)

מסורת לוח השבתות הקבוע, הידוע והמחושב מראש, שהובאה בידי חנוך משמים, הקשורה למחזורים קבועים של עולת השבת, הנלווים למחזורי קטורת הסמים ולמחזורי שירות עולת השבת, למחזורי ארבע תקופות השנה ולמחזורי השמיטות והיובלים, אשר שימשה יסוד לרבים מחיבורי מסורת הכהונה לפני הספירה כמתואר בשירות עולת השבת ובמגילת המקדש, במגילת המשמרות ובאיגרת מקצת מעשי התורה, והיוותה תשתית לעבודת הקודש של הכוהנים בני צדוק, נדחתה בידי חכמים ששינו את הלוח אחרי חורבן המקדש. חכמים הם אלה שדחקו לתהום הנשייה את מסורת הכהונה שקדמה להם בדבר המקום המקודש, הקשור בגן עדן בהר ציון טבור הארץ ובמסורת המרכבה, הם שדחו את מסורת הזמן המקודש, הקשור ב’מרכבות השמים' ב’מועדי דרור' ובלוח השבתות ומועדי ה‘, ודחקו את מסורת הפולחן המקודש הקשור במחזורי קטורת ובעבודת מלאכי קודש ו’כוהני קורב’.

יתר על כן, חנוך, שראה חזון מרכבה בשמים, והיה מייסד מסורת המקום המקודש; שהביא לוח חודשים ושבתות משמים, והפך למייסד מסורת הזמן המקודש; והיה הראשון שהקטיר קטורת בגן עדן, והיה מייסד מסורת הפולחן המקודש; זה היושב בפרדס או בגן עדן לנצח נצחים, מאז הדור השביעי לדורות האדם, הוא זה המודח ממקומו אחרי החורבן ונענש בששים פולסא דנורא, ששים מלקות של אש, בסיפור הנודע במסורת חכמים, שמתחיל במשפט: ‘ארבעה נכנסו לפרדס’ (בבלי, חגיגה יד ע“ב–טו ע”א), שהקשרו הפולמוסי אינו מובא בדרך כלל בחשבון.

ר' עקיבא, גיבור מסורת התורה שבעל פה, שהפך את ספרי הכוהנים בני צדוק לספרים חיצונים (סנהדרין י, א), מי שהיה קשור למסורת שינוי הלוח מלוח שמשי קבוע בן 364 ימים, ללוח ירחי שמספר ימיו אינו קבוע (משנה, ראש השנה ב, ט; בבלי, ראש השנה כה ע"א), זה שנכנס לפרדס או לגן עדן ביוזמתו, הוא זה המספר את סיפור הדחתו של גיבור המסורת הכוהנית, חנוך בן ירד–מטטרון.⁶⁶ חנוך שנלקח לשמים בידי אלוהים בראשון לחודש הראשון (חנוך ב יט, ב) כדי לצפות בחזון המרכבה וללמוד את מחזורי הלוח השמשי, ולייסד את פולחן מחזורי הקטרת הקטורת המציינים את המחזורים המקודשים, מי שזכה לחיי נצח כגיבור כותב (בן סירא מד, טז; היובלים ד, כג), הוא מושא ביקורת נוקבת במסורת חכמי התורה שבעל פה שאסרו על הכתיבה וכינו את הגיבור הכותב בשם ‘רשע’ ו’חנף' וקבעו את יום מותו ביום בו החלו למנות את הלוח הירחי, הראשון לחודש השביעי.⁶⁷ חנוך ‘ספרא רבא’ ‘כהן עלמין’, העד הכותב, גיבור המסורת הכוהנית הכתובה, הנשענת על דברי מלאכים, היושב וכותב בפרדס, שהוא כאמור שמו של גן עדן מאז תרגום השבעים במאה השלישית לפני הספירה), הוא זה המודח ונענש על לא עוול בכפו, אחרי חורבן המקדש, בסיפורו של ר' עקיבא גיבור מסורת התורה שבעל פה, שנכנס לפרדס, ושב עם מסורת החירות הפרשנית שאסרה על כתיבה, ואסרה לדרוש במרכבה או להפטיר בה.

* * *

המאבק בין הזיכרון החלופי, הנודע במסורת הכוהנית, המקדשת את הכתיבה והחישוב, ומסתמכת על מלאכים וכתבי קודש משמים, לזיכרון המוכר ממסורת המקרא בנוסח המסורה ובנוסח חכמים, האוסרת על כתיבת התורה שבעל פה, אוסרת חישובים קבועים מראש של הלוח, ומתנגדת למלאכים ולספרים שהוכתבו מפיהם, ניכר במסורת הקשורה בקטורת. על פי הזיכרון הכוהני ראשית מסורת הקטורת קשורה כאמור לגן עדן, לאדם הראשון ולחנוך בן ירד, שהסתייעו במלאכים, והמשכה במתושלח, בנוח, באברהם ובלוי, ואילו במקרא הקטורת נזכרת לראשונה בדורם של נכדי לוי, משה ואהרון במדבר, כחלק מחוקי הכהונה והמשכן שנודעו לראשונה מפי האל במעמד סיני. באחד מאזכוריה הראשונים, בדברי ה' למשה בעניין המשכן וכליו, היא נקשרת עם מזבח מקטר קטרת, עם הכפורת, עם קטורת סמים ועם הכפרה.

“ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שיטים תעשה אותו…וציפית אותו זהב טהור… ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפרת אשר על העדות אשר אועד לך שמה: והקטיר עליו אהרון קטרת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם: לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו. וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה'” (שמות ל, א–י)

פירוט סממני הקטורת המכפרת, הקשורה לכרובי הכפורת בקודש הקדשים, שהשימוש הפולחני בה היה מותר כאמור רק לכוהנים המשרתים בעבודת הקדש, נזכר לראשונה בהמשך הפרק המצוטט לעיל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (שמות ל, לד–לה). אולם, במסורת הכוהנית אדם, חנוך, מתושלח, נוח, ניר, מלכיצדק, אברהם ולוי, קשורים במזבח עולה, בקטורת, בריח ניחוח ובכפרה בדורות קודמים לדורם של משה ואהרון. לפני דור המדבר מזבח קטורת נקשר עם גיבורים מקראיים שהקטירו במקומות שונים בזיקה למועדים רבי חשיבות: אדם הקטיר סמוך לגן עדן, חנוך הקטיר בגן עדן, בהר הקטורת, מתושלח בנו הקטיר במקום ארונה; נח הקטיר בהר לובר ואברהם הקטיר בבוקר ובערב קטורת סמים שבעה ימים בבאר שבע.

על פי ספר היובלים, שבעה דורות לפני משה בן עמרם, בדורו של אברהם, כבר פורטו שבעה סממני הקטורת בזיקה לחג הסוכות, הנחוג במחצית החודש השביעי בעולות המוקרבות על המזבח במשך שבעה ימים. החג נחוג בימי אברהם בעקבות בשורת המלאכים בחודש השביעי על הברית המשתמעת מהולדתו של יצחק בחג השבועות. הבשורה נחתמת במשפט מכונן המתווה את ייחודו של עם ישראל, ה’יורד' ומשתלשל ממנו: “ומבניו יצחק אחד יהיה לזרע קדש ובגויים לא יתחשב: כי לחלק עליון יהיה ובכל אשר לאלהים ירד הוא וכל זרעו להיות זרע ה' עם סגולה מכל עם ולמען יהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש” (היובלים טז, יז–יח)

שבועת המלאכים בדבר עתיד זרעו של יצחק, המנוסחת בלשון דומה מאד לדברי אלוהים למשה בדבר הברית עם ‘עם סגולה’, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, (שמות יט, ה–ו), נענית בדורו של אברהם בייסוד חג בן שבעה ימים, בחודש השביעי, בבאר שבע, החג שייוודע כחג השביעי בין מועדי ה', חג הסוכות, הכורך שבועה בשביעיות של קרבנות:

“ויבן שם מזבח לה' אשר הצילו וישמחהו בארץ מגוריו ויעש חג שמחה גדולה בחודש ההוא שבעת ימים אצל המזבח אשר בנה בבאר שבע: ויבן סכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא ראשון עשה חג הסוכות בארץ: ובשבעת הימים האלה יקריב אברהם מדי יום ביומו על המזבח עולה לה' פרים שניים כבשים שבעה ושעיר אחד לחטאת ולכפר בו עליו ועל זרעו: ולקרבן שלמים אילים שבעה שעירים שבעה כבשים שבעה ושבע עזים ומנחתם ונסכיהם על כל חלבם יקטיר על קרבן העולה לרצון לה' לריח ניחוח, והקטיר בוקר וערב קטורת סמים ולבונה וחלבנה ונטף ונרד ומור וקושט כל שבעה אלה יקריב ישחק יחד בד בבד טהור. ויעש כן חג שבעה ימים וישמח בכל לבו ובכל נפשו הוא וכל אשר בביתו…”. (היובלים טז, כ–כד)

סדרי קרבנות העולה של חג הסוכות שאברהם חגג במשך שבעה ימים במענה לדברי המלאכים, לפי ספר היובלים, שונים מאלה הנזכרים בחג של שבעה ימים, במחצית החודש השביעי, בספר במדבר כח, יב–לא. גם שבעת סממני הקטורת, הסמים, הלבונה והחלבנה, הנטף, הנרד, המור והקושט לא נזכרים במפורט בספר במדבר, אך נזכרים בין עצי הבשמים וצמחי הקטורת בספר שמות ל, לד ובשיר השירים ד, יד שנזכרו לעיל.

הצמחים הנזכרים בזיקה לקטורת ולמשחת הקדש בספר שמות ודאי לא היו בהישג יד בזמן הנדודים במדבר סיני, ואכן בתרגום יונתן בן עוזיאל לשמות לה, כח נאמר מפורשות שסממני הקטורת שהביאו הנשיאים תרומה למשכן היו מגן עדן. המילה נשיאים מתבארת בעברית גם כעננים, ועל כן נאמר: “וישובו ענני השמים וילכו לגן עדן וייקחו משם את הבשם הנבחר ואת שמן הזית למאור ואת האפרסמון הטהור לשמן המשחה ולקטורת הסמים.”⁶⁸ הקטורת ודאי לא הייתה מצויה בהישג יד גם בימיו של אברהם, שבעה דורות קודם לכן, שכן עובדה מאלפת היא שאף אחד מן הצמחים הקשורים לסממני הקטורת אינו צומח בארץ ישראל או בסביבתה. מחוזות גידולם של צמחים אלה הוא בהודו ובציילון, בדרום ערב, היא שבא המקראית, באתיופיה ובסומליה. אין צמחי הקטורת נמנים על צמחי ארץ ישראל על פי המגדירים הבוטניים והם היו יכולים להיות מובאים אליה רק מהרי הבשמים בארצות רחוקות⁶⁹ או מגן עדן, לפי ההשקפה הכוהנית שחוצה גבולות בין השמימי לארצי בנושאים הקשורים לקודש וקשורים לראשית הדברים. מוצאם של סממני הקטורת אינו מפורש במסורת המקראית ועל כן הרי הבשמים שחנוך רואה במסעו השמימי בכיוון הפונה מזרחה, או הרי הבשמים בשיר השירים, הם בבחינת הצעת מקור שמימי־גן עדני לצמחי הקטורת המצויים בקצווי ארץ.⁷⁰

מסורות אלה בדבר המקום המקודש, מקום מרכבת הכרובים, מקור החיים, על תבניתו השמימית בגן עדן; בדבר הזמן המקודש, על תבניתו השמימית שנלמדה מהמלאכים המכונה ‘מרכבות השמים’ ו’מועדי דרור' ומחולקת לשבתות ויובלים; ובדבר הפולחן המקודש, על תבניתו השמימית במסורת הקטורת הנשמרת בידי ‘כוהני קורב’, שהונחלה לדורות קדומים בזיקה לשבועה ולברית, המתועדות בהרחבה בספרות הכוהנית, נדחקו כולן לשוליים בתקופת הכהונה החשמונאית המתחרה, שתפסה את מקומם של בני צדוק בסיוע המלכים הסלווקיים וכיהנה בין השנים 152–37 לפני הספירה, תקופה שחפפה בחלקה לעלייתה והתגבשותה של מסורת חז"ל. המסורת הכוהנית הבתר־מקראית, שקדשה את הכתיבה ומקורותיה בעולם המלאכים, וקדשה את הלוח הקבוע שמקורו משמים, וקדשה את מסורת הקטורת ואת מקומו של לוי כמייסד הכהונה, הפכה לספרות חיצונית אחרי חורבן המקדש, בימיו של רבי עקיבא, שהיו ימי התגבשותה ומאבקה של הגמוניה חדשה. הספרות הכוהנית שהתגלתה במגילות מדבר יהודה ונשמרה בספרים החיצוניים, מעידה על קיומו של זיכרון קיבוצי חלופי ועל קיומה של היסטוריה מיתית אלטרנטיבית המיוסדת על עדותם של כוהנים ומלאכים. היסטוריה זו שונה באופן מהותי, מההיסטוריה המקובלת, ביחסה אל הקודש ותבניותיו המקודשות וביחסה אל ראשית הזיכרון המשותף. היא שונה מההיסטוריה המתועדת במסורת המקראית בעריכתה בנוסח המסורה, ומהזיכרון המשותף המצוי במסורת חכמים.

המשנה והתוספתא מבטאות כידוע את עולמם של דורות התנאים, חותמי התורה שבכתב ומייסדי התורה שבעל פה, אחרי החורבן. הן משקפות את הערכים שמחבריהן ועורכיהן בחרו לזכור ולהנציח ואת הערכים שבחרו לדחות ולהשכיח.⁷¹ בין המושגים שאינם נזכרים במשנה ובתוספתא נמצא את קבוצת המושגים שנדונה לעיל הנזכרת בהרחבה בספרות הכוהנית: גן עדן קדש קדשים, מלאכי קודש, הר ציון טבור הארץ, חנוך סופר צדק וכוהן עלמין, לוח שבתות ומועדים קבוע, חג השבועות, לוי מייסד הכהונה ומסורת הקטורת.

דומה שייסודה של מסורת חדשה בנסיבות משבריות, מסורת חכמים אחרי החורבן, היה כרוך באופן בלתי נמנע בדחיית מסורות קדומות, (מסורת הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם, שהיו קשורות באחדות של זמן מקודש, מקום מקודש, ופולחן מקודש), ועיצוב הזיכרון החדש סביב לוח ירחי, הפותח בראש השנה, בחודש השביעי, שאינו מעוגן בחיבור מקודש, במקום מקודש או בפולחן מקודש, היה כרוך במחיקת אזכורי הלוח העתיק ודחיקת הזיכרון הקדום שעוצב סביב לוח שמשי שפתח בחודש הראשון, חודש האביב. העובדה שמסכת אבות פוסחת על הכוהנים בשלשלת מסירתה של התורה (משנה, אבות א, א), שגן עדן קודש קודשים נעלם מן המשנה והתוספתא, שספרי הכוהנים הופכים לספרים חיצוניים (משנה סנהדרין י, א), שחנוך בן ירד נעלם מהשלבים הקדומים במסורת חז"ל ונזכר לגנאי לאחר מכן, שמסורת מקטירי הקטורת מחנוך ועד לוי, נמחקת, שחג השבועות כחג חידוש הברית נעלם והופך לעצרת, ומסורת המרכבה הקשורה בו נעלמת, ש’הר ציון טבור הארץ' מקום העקדה ומזבח העולה (היובלים יח, א–יג) נזכר במסורת חכמים רק בהקשר לחורבן, ומתחלף בהר המוריה כהר המקדש שאיננו עוד, מעידה על מאבק ממושך בין זיכרונות חלופיים של הגמוניות נאבקות על סמכות ותוקף ועל עיצוב פני ההיסטוריה המשותפת והנחלת מחוזות זיכרון שונים. הויכוחים בין צדוקים (הכוהנים בני צדוק) משמרי הסדר הישן של לוח השמש, המסתמכים על מלאכים ועל כתבים מקודשים, לבין הפרושים, מייסדי הסדר החדש של לוח הירח, חותמי הקנון ומייסדי התורה שבעל־פה, על מועד העומר המכריע את מועד חגיגת חג השבועות, משמרים הד רחוק של מאבק בין קולות שטבעו בתהום הנשייה, לבין קולות ששכתבו את ההיסטוריה ועצבו זיכרון חדש על חורבות הזיכרון העתיק.