שעד רַ' חַמָּא בַּר בִּיסָא הָלַךְ וְיָשַׁב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כְּשֶׁחָזַר אָמַר: לֹא אֶעֱשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה בֶּן חֲכִינַאי. נִכְנַס וְיָשַׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁלַח לְבֵיתוֹ. בָּא רַ' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ וְיָשַׁב לְפָנָיו וּשְׁאֵלוֹ בַּהֲלָכוֹת. רָאָה שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת, חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ, אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי כָּאן הָיָה לִי זֶרַע כְּמוֹתוֹ. נִכְנַס לְבֵיתוֹ, בָּא בְּנוֹ, עָמַד רַ' חַמָּא מִפָּנָיו, סָבַר: לִשְׁאֹל אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת הוּא מְבַקֵּשׁ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: כְּלוּם יֵשׁ אָב שֶׁעוֹמֵד מִפְּנֵי בְּנוֹ?
קָרָא עָלָיו רָמִי בַּר חַמָּא: “וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קהלת ד, יב) – זֶה רַ' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' חַמָּא בַּר בִּיסָא (כתובות סב ע"ב).
הָלַךְ – עזב את ביתו.
מַעֲשֶׂה בֶּן חֲכִינַאי – שחזר לאחר תקופה ארוכה לביתו מבלי להודיע לאשתו, וכמעט שפרחה נשמתה מן המפגש (כתובות סב ע"ב).
שָׁלַח לְבֵיתוֹ – להודיע שהוא עומד להגיע.
שְׁאֵלוֹ בַּהֲלָכוֹת – ר' אושעיא את ר' חמא (מבלי שידע שאביו הוא).
שְׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת – ידיעותיו בהלכה מדויקות ומחשבתו חריפה.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – הצטער.
זֶרַע – צאצא.
עָמַד – קם (מתוך כבוד).
כְּלוּם – האם.
קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.
“הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ” – שלושה דורות: ר' ביסא, בנו ונכדו.
*
שעה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רַ' אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי בְּדוֹרוֹ כְּרַ' מֵאִיר בְּדוֹרוֹ, מָה רַ' מֵאִיר בְּדוֹרוֹ לֹא יָכְלוּ חֲבֵרָיו לַעֲמֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ, אַף רַ' אוֹשַׁעְיָא לֹא יָכְלוּ חֲבֵרָיו לַעֲמֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ.
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לִבָּם שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, סוֹף דַּעְתּוֹ וְאָנוּ כִּמְלוֹא נֶקֶב מַחַט סִדְקִית. רִאשׁוֹנִים – רַ' עֲקִיבָא; אַחֲרוֹנִים – רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. יֵשׁ אוֹמְרִים: רִאשׁוֹנִים – רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ; אַחֲרוֹנִים – רַ' אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי (עירובין נג ע"א).
בְּרַבִּי – בן רבי, תואר של כבוד לאדם גדול בדורו.
לַעֲמֹד עַל– להבין את דעתו במלואה (בשל מורכבותה). וראו לעיל, קטע קפט.
אָמַר רַ' יוֹחָנָן וגו' – ראו לעיל, קטע רסח.
*
שעו רַ' הוֹשַׁעְיָא – אֲבִי הַמִּשְׁנָה (ירושלמי בבא קמא ד, ו).
אֲבִי הַמִּשְׁנָה – ראו בקטע הבא.
*
שעז “עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים” (קהלת ב, ה) – אֵלּוּ מִשְׁנָיוֹת גְּדוֹלוֹת. כְּגוֹן מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַ' חִיָּא הַגָּדוֹל וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַ' הוֹשַׁעְיָא הַגָּדוֹל וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא. (קה"ר ב, ח).
“גַּנּוֹת וּפַרְדַּסִים” – דימוי לאוספים גדולים של משניות.
מִשְׁנָיוֹת גְדוֹלוֹת – אוספי מאמרים של תנאים שונים, המקבילים לחיבורו של רבי יהודה הנשיא (הוא “המשנה”).
*
שעח רַ' יוּדָן נְשִׂיאָה שָׁלַח לוֹ לְרַ' הוֹשַׁעְיָא הַגָּדוֹל יָרֵךְ אַחַת וְכַד שֶׁל יַיִן, שָׁלַח וְאָמַר לוֹ: קִיַּמְתָּ בָּנוּ “וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים” (אסתר ט, כב). חָזַר וְשָׁלַח לוֹ עֵגֶל אֶחָד וְחָבִית שֶׁל יַיִן, אָמַר לוֹ: קִיַּמְתָּ בָּנוּ “וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ” (שם שם) (ירושלמי מגילה א, ד).
רַ' יוּדָן נְשִׂיאָה – נכדו של רבי יהודה הנשיא.
שָׁלַח – כמשלוח מנות בפורים.
יָרֵךְ – של בהמה.
קִיַּמְתָּ בָּנוּ – את המצווה (להעניק דבר מה זעום לעניים).
*
שעט רַ' הוֹשַׁעְיָא הַגָּדוֹל – הָיָה רַבּוֹ שֶׁל בְּנוֹ סָגִי נְהוֹר וְהָיָה לָמוּד לֶאֱכֹל עִמּוֹ בְּכָל יוֹם. פַּעַם אַחַת בָּאוּ לוֹ לְרַ' הוֹשַׁעְיָא אוֹרְחִים וְלֹא הִזְמִינוֹ לֶאֱכֹל עִמָּם. לָעֶרֶב נִכְנַס אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ: לֹא יִכְעַס עָלַי, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ לִי אוֹרְחִים לֹא רָצִיתִי לְבַזּוֹת כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָר, לְפִיכָךְ לֹא אָכַלְתִּי עִמְּךָ הַיּוֹם. אָמַר לוֹ: אַתָּה פִּיַּסְתָּ אֶת מִי שֶׁנִּרְאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מִי שֶׁרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה יְקַבֵּל פִּיּוּסְךָ (ירושלמי פאה ח, ח; שם שקלים ה, ד).
הָיָה רַבּוֹ וגו' – בנו למד תורה אצל מורה עיוור.
לָמוּד – רגיל.
מָר – אדוני.
לְבַזּוֹת כְּבוֹדוֹ – שלא יראו האורחים את מומו.
פִּיַסְתָּ – עודדת, הנחת את דעתו.
נִרְאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה – המורה העיוור.
רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה – הקב"ה.
יְקַבֵּל פִּיּוּסְךָ – יתייחס בחיוב לדבריך (ולהתנהגותך).
*
שפ רַ' הוֹשַׁעְיָא הַגָּדוֹל הָלַךְ לְמָקוֹם אֶחָד, רָאָה אֲבֵלִים בְּשַׁבָּת וְשָׁאַל בָּהֶם. אָמַר: אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת מִנְהַג מְקוֹמְכֶם, אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵנוּ (ירושלמי מועד קטן ג, ה).
שָׁאַל בָּהֶם – אמר להם “שלום עליכם”.
מִנְהַג מְקוֹמְכֶם – אם נהוג בו לברך אבלים בשבת.
*
שפא רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא וְרַ' הוֹשַׁעְיָא הָיוּ מְטַיְּלִים בֵּין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁל לֹד. אָמַר חַמָּא בַּר חֲנִינָא לְרַ' הוֹשַׁעְיָא: כַּמָּה מָמוֹן שִׁקְּעוּ אֲבוֹתַי כָּאן. אָמַר לוֹ: כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקְּעוּ אֲבוֹתֶיךָ כָּאן, וְלֹא הָיוּ בְּנֵי אָדָם עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה (ירושלמי פאה ח, ט).
בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת – בתי כנסת.
שִׁקְּעוּ – השקיעו (בבניין בתי הכנסת).
כַּמָּה נְפָשׁוֹת וגו' – כמה בני אדם איבדו את חיי העולם הבא בכך שעסקו בבניין במקום ללמוד תורה.
*
שפב אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: אָנוּ טוֹבִים מִכֶּם. כָּתוּב בָּכֶם: “כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם” (מלכים א יא, טז) – וְאִלּוּ אָנוּ, הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים יוֹשְׁבִים אַתֶּם עִמָּנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹשִׂים לָכֶם כְּלוּם. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ, יִטָּפֵל לְךָ תַּלְמִיד אֶחָד. נִטְפַּל לוֹ רַ' אוֹשַׁעְיָא, אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כֵּיצַד תַּעֲשׂוּ: תְּכַלּוּ אֶת כֻּלָּם – אֵינָם אֶצְלְכֶם; אֶת שֶׁיֵּשׁ אֶצְלְכֶם – יִקְרְאוּ לָכֶם מַלְכוּת קְטוּעָה. אָמַר לוֹ: גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי! בְּכָךְ אָנוּ יוֹרְדִים, בְּכָךְ אָנוּ עוֹלִים (פסחים פז ע"ב).
מִין – כופר (כנראה יהודי נוצרי).
הִכְרִית – השמיד.
אֱדוֹם – כינוי שכינו חז"ל את רומי והנצרות.
יוֹשְׁבִים אַתֶּם עִמָּנוּ – בקרב הרומאים.
רְצוֹנְךָ, יִטָּפֵל לְךָ – האם אתה מוכן שיצטרף אלינו.
תְּכַלּוּ אֶת כֻּלָּם – תנסו להרוג את היהודים כולם.
אֵינָם אֶצְלְכֶם – לא כולם מצויים תחת שלטון רומי.
אֶת שֶׁיֵּשׁ אֶצְלְכֶם – תהרגו את היהודים שתחת שלטונכם.
מַלְכוּת קְטוּעָה – קצוצה, פגומה, שהורגת בתושביה.
גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי – לשון שבועה (באלת האהבה הרומית).
בְּכָךְ אָנוּ יוֹרְדִים וגו' – בדיוק בעניין זה אנו מתחבטים ומתקשים להכריע.
*
שפג פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' הוֹשַׁעְיָא, אָמַר לוֹ: אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁוֹ וּמַנִּיחַ אֶת פְּאַת זְקָנוֹ? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁגָּדַל עִמּוֹ בִּשְׁטוּת. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן יְסַמֵּא אֶת עֵינָיו וִיקַצֵּץ אֶת יָדָיו וִישַׁבֵּר אֶת רַגְלָיו, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְלוּ עִמּוֹ בִּשְׁטוּת. אָמַר לוֹ: וְלִדְבָרִים אֵלּוּ בָּאנוּ? אָמַר לוֹ: לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית צָרִיךְ עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק, הַתֻּרְמוּסִין צְרִיכִין לְמִתּוּק, הַחִטִּים צְרִיכִין לְהִטָּחֵן – וַאֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן (בר"ר יא, ו).
פִילוֹסוֹפוֹס – הוגה דעות (רומי).
חֲבִיבָה – רצויה (בעיני ה').
מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא נוצר האדם הראשון כשהוא נימול?
אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה.
פְּאַת רֹאשֹׁוֹ – שער הראש (שגדל בימים שהיה צעיר ושוטה) ונהגו רומאים לגלחו.
פְּאַת זְקָנוֹ – והוא סימן לבגרות וחוכמה ובו אין נוגעים.
גָּדַל עִמּוֹ בִּשְׁטוּת – צמח עוד בימי הילדות, שאין בהם חוכמה רבה.
יְסַמֵּא – יעוור.
לִדְבָרִים אֵלּוּ בָּאנוּ? – האם ירדנו לרמה כזו של טיעון, הנראה כדברי ליצנות?
לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק וגו' – אי אפשר לפטור אותך ללא תשובה הולמת.
עֲשִׂיָּה – תיקון כלשהו, שיפור (בידי אדם).
חַרְדָּל – צמח שהוא מר מטבעו (וכן התורמוסין). תִּקּוּן – היא המילה.
*
שפד רַ' הוֹשַׁעְיָא בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: דַּיָּנֶיךָ שׁוֹתִים יַיִן בַּשּׁוּק, וְלֹא הֶאֱמִינָם. פַּעַם אַחַת יָצָא וּמָצָא דַּיָּנָיו שׁוֹתִים יַיִן בַּשּׁוּק. קָרָא עַל עַצְמוֹ: “וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת ב, יז) – וְנִפְטַר בְּשָׁלוֹם (קה"ר ב, טז).
דַּיָּנֶיךָ – הדיינים שאתה מינית.
שׁוֹתִים וגו' – והיא התנהגות שאינה ראויה לדיינים.
לֹא הֶאֱמִינָם – סירב להאמין.
נִפְטֵר בְּשָׁלוֹם – כי חש שאין טעם לחיות בעולם שכזה.