קֹר פָּשַׁט בֶּחָזֶה ולא חַשְׁתִּי,

אַךְ צְעָדַי הָיוּ קַלִּים.

עַל יַד יָמִין לָבַשְׁתִּי

כְּפָפָה שֶׁל הַיָּד הַשְׂמָאלִית.

נִדְמֶה הָיָה: הַרְבֵּה מַדְרֵגוֹת,

וְיָדַעְתִּי – הֵן רַק שָׁלשׁ!

הָיָה לַחַשׁ סְתָוִי בֵּין תְּרָזוֹת:

"תָּמוּתִי אִתִּי! בְּלִי לַחְשׁשׁ!

כִּי רִמָּה אוֹתִי גּוֹרָלִי,

לֵאֶה, זְדוֹנִי, הֲפַכְפַּךְ."

עָנִיתִי: "אֲהוּבִי, אֲהוּבִי!

גַּם אוֹתִי. נָמוּתָה יַחְדָּיו…"

זֶהוּ שִׁיר שֶׁל פְּגִישָׁה אַחֲרוֹנָה.

הֵעַפְתִּי עַיִן אֶל בַּיִת חָשׁוּךְ.

רַק נֵרוֹת בַּחֲדַר־הַשֵּׁנָה

בְּאוֹר צָהֹב־אָדִישׁ הֶחֱשׁוּ.