נוֹשְׁרוֹת הַפְּנִינִים. הוֹ, הֲנִתַּק הַחוּט?

אֲבָל מַה יִּתְקֹן אִם אָשׁוּב וְאַחְרְזֵן: אַתְּ חֲסֵרָה לִי,

נִצְרָה תַקִּיפָה, לְשָׁמְרָה אוֹתָן, אֲהוּבָה.

הֲלֹא בָא הַזְּמַן? כְּטֶרֶם בֹּקֶר הַזְּרִיחָה,

כֵּן אֲיַחֲלֵךְ, חִוֵּר מִן הַלֵּיל שֶׁבֻּצַּע.

כְּתֵאַטְרוֹן מָלֵא, כֻּלִי חָפְנִי עֵינַיִם

לְבַל יִתְחַמֵּק מִמֶּנִּי מְאוּם

מֵרוּם מוֹפָעֵךְ הָאֶמְצָעִי. הוֹ, כְּמִפְרָץ הַמְקַוֶּה לְפִתְחָה

וּמִמִּגְדַּלּוֹר מָשׁוּךְ

נְגֹהוֹת מֶרְחָבִים מֵטִיל; כַּאֲפִיקוֹ שֶׁל נַחַל בְּצִיָּה,

לְמַעַן יִפְקְדוֹ מֵהַרְרֵי טֹהַר, בְּעוּדֶנּוּ שָׁמַיְמִי, הַגֶּשֶׁם, –

כְּאָסִיר מִזְדַּקֵּף בְּצַפּוֹתוֹ לְמַעֲנֵה

הַכּוֹכָב הַיָּחִיד אֵל חַלּוֹנוֹ הַחַף;

כְּאֶחָד שֶׁמֵּעַצְמוֹ

תּוֹלֵשׁ הַקַּבַּיִם הַחַמִּים, לְמַעַן יִתְלוּם עַל גַּבֵּי

הַמִּזְבֵּחַ, וְשׁוֹכֵב וְאֵינוֹ יָכוֹל לָקוּם לְלֹא נֵס;

רְאִי, כַּךְ מִתְפַּלֵּשׁ אֲנִי אֶל קִצִּי אִם לֹא תָבוֹאִי.

רַק אוֹתָךְ אֶתְאָו. כְּלוּם בַּמִּדְרָכָה הַסֶּדֶק

בְּהַרְגִּישׁוֹ בְעָנְיוֹ יֵצֶר עֵשֶׂב: כְּלוּם לֹא יֹאבֶה

אֶת הָאָבִיב כֻּלּוֹ? רְאִי נָא, אֶת אֲבִיבָהּ שֶׁל אֶרֶץ.

וְהַיָּרֵחַ, לְמַעַן תִּמָּצֵא דְמוּתוֹ בַאֲגַמּוֹ שֶׁל

כְּפָר, כְּלוּם אֵינֶנּוּ זָקוּק לַמַּרְאֵהוּ הָרַב שֶׁל כּוֹכָב זָר? אֵיךְ יוּכַל

לִקְרוֹת הַזָּעִיר בְּיוֹתֵר אִם אֵין בָּא לִקְרָאתֵנוּ

כָּל מְלֹא הֶעָתִיד, מִנְיָנוֹ הַשָּׁלֵם שֶׁל הַזְּמַן?

הַאֵינֵךְ בְּקִרְבּוֹ סוֹף סוֹף, אַתְּ, הַבִּלְתִי מֻגֶּדֶת? עוֹד מְעַט קָט

וְלֹא אֶעֱמוֹד בָּךְ עוֹד, אַזְקִין אוֹ הָלְאָה

יִדְחוּ אוֹתִי הַיִלָדִים…

ספרד, שלהי 1912