לְהַרְגִּישׁוֹ כִּמְעַט רוֹמֵז כָּל עֶצֶם,

וְכָל מִפְנֶה נוֹשֵׁב אֵלֵינוּ: זְכֹר!

יוֹם שֶׁעָבַרְנוּ עַל פָּנָיו בְּלִי קֶשֶׁב

מַחֲלִיט שַׁי לָנוּ בֶעָתִיד לִשְׁגֹּר.

שְׂכָרֵנוּ מִי יִמְנֶה? וּמַה חוֹצֶה

בֵּינֵינוּ לְבֵין שָׁנִיִם עָבְרוּ, יָשַׁנּוּ?

כְּלוּם מָה שֶּׁמֵּרֵאשִׁית וְעַד כֹּה יָדַעְנוּ

הוּא לֹא כִּי זֶה מַכִּיר עַצְמוֹ בָּזֶה?

הוּא לֹא כִּי הָאָדִישׁ בָּנוּ יֵחָם?

הוֹ בַיִת, הוֹ שָׂדֶה, הוֹ אוֹר עַרְבִּית,

הֲרֵי פִתְאֹם כִּמְעַט פָּנִים תַּסְבִּיר,

תַּחְבֹּר לָנוּ, רוֹחֵם וּמְרֻחָם.

בְּכָל הַיְצוּרִים עוֹבֵר מָקוֹם אֶחָד.

מְקוֹם פְּנִים־הַיְּקוּם. עוֹבְרִים דַרְכּוֹ דוּמָם

עוֹפוֹת עָפִים. לִצְמֹחַ כִּי אֶחְפַּץ

אַבִּיט הַחוּצָה – בִּי גָּדֵל אִילָן.

אֲנִי דּוֹאֵג וְהַבַּיִת בִּי עוֹמֵד.

אֲנִי נִשְׁמָר וְהַמִּשְׁמָר הוּא בִּי.

אָהוּב אֲנִי וְנִשְׁעֶנֶת עַל לִבִּי

תֵּבֵל יָפָה וְדִמְעָתָהּ מוֹחֵית.

מינכן או אירשנהאוזן, אבגוסט–ספטמבר 1914